מה אנשים לא יודעים עליכם?

מה אנשים כן יודעים עלי?
זו השאלה האמיתית

אני חותכת את זה הם לא יודעים והם גם לא צריכים לדעת

ששכבתי מתוך לחץ בגיל 14
שאני חותכת
שאני אובדנית

ואו חח שאלה נחמדה אני כמו מי שמעלי
מה אנשים כן יודעים עלי?
את ה"בסיס" וכל מה שטוב אני אומרת אבל יש את החלקים שאף אחד לא יודע ולא ידע

שאני בן אדם עם לב טוב ושאני באמת יודעת להיות חברה
כנראה אף אחד לא יודע את זה בגלל שלכל מי שסביבי לא מגיע הטוב הזה ממני לדעתי

שואל השאלה:
הגעתי לשלב בחטיבה שלכל החברות שלי יש שלב דיכאוני. אני עברתי בריונות במשך שש שנים, אז עברתי את השלב הזה. בחיים לא היו לי חברות אז אני לא יודעת איך להתמודד ולעזור להם עם הדיכאונות שיש להם. ואני מנסה. אני מקריבה שעות שינה כדי שהם יהיו שמחים ויבואו עם חיוך ולא יפגעו בעצמם, אבל קשה לי ואני ברמה של נשברת.
אה, ואני חושבת שאני כבר לא אוהבת את חבר שלי..

שיש בי צד אגרסיבי שהן לא יודעים
אבל חלקם כן רק ילדים מבית ספר לא

אנשים לא יודעים עלי כלום..

מי אני... הם חושבים שהם מכירים אותי אבל הם לא יודעים עלי כלום...
חושבים שאני כל היום לומדת אבל אני לא חושבים שאני חננה ואני הכי לא שבעולם אני יודעת לרקוד טווארקים ואני יודעת לצעוק אני לא כזאת רגועה כמו שהם חושבים כשאני באה הביתה אני לא מפסיקה לצעוק!
חושבים שבגלל שאני אוהבת את כמעט מלאכים או את הטיטניק אז אני לא יודעת מה זה דאב או לא מכירה שירים באנגלית ועברית
אף אחד לא מכיר אותי באמת, רק אני את עצמי

חח שאני חצי מתה מבפנים

שאני מישהי אחרת שאני לא לידם

שאני חושבת שאני בי סקסואלית.
שאני חושבת שיש לי איזו מחלה נפשית ואני מפחדת לפנות למישהו.
שאני אני מרגישה חרא כי כל החברות שלי צבועות ומגעילות.
שאני מרגישה שאני כל הזמן חיה בפחד.
שלמרות שההורים שלי התגרשו לפני יותר מעשור עדיין כואב לי שהמשפחה שלי מפורקת.
שאני מאוכזבת מאבא שלי שלא רוצה להשתתף בהוצאות על הלימודים שלי.
שלאחי הקטן יש בעיה נפשית וכנראה בחיים לא אוכל לעמוד בזכות עצמו.

אנשים לא יודעים ש..
יש לי פלאשבקים, הזיות וחרדות.
אני שונאת ומפחדת מאנשים ברצינות.
אני רוצה להתאבד אבל בחיים לא יהיה לי את האומץ.
אני מרגישה משוגעת.
אמא שלי גרמה לחיים שלי להיות גיהינום, היא הרסה לי את הילדות.
החיים האלו לא הוגנים כלפיי, לא קיבלתי את מה שכולם קיבלו, וכואב לי שאנשים לא מעריכים את מה שיש להם.
המצב הכלכלי שלי בבית לא טוב.
אמא שלי פסיכית וצבועה, משחקת אותה נחמדה ליד אנשים, צורחת על שטויות, מתאפקת שלא להכות אותי ולפעמים באמת מכה אותי (לא מגיעה לסימנים כחולים).
אני מקשיבה לסיפורים של אנשים על כמה שהם מסכנים, והחיים שלהם קשים, ומתאפקת לא לצאת עליהם, על כמה שהם אנוכיים וילדי צומי שעושים מכל דבר סיפור.
ההורים שלי שנייה מלהיפרד.
אח שלי עזב את הבית בגלל אמא שלי.
אני לא מי שאני במציאות. אני לא הילדה הביישנית שמשחקת אותה תמימה ומפגרת.
עברתי כל כך הרבה, שאני מרגישה שהחיים האלו חסרי טעם ומלאי כאב.
קשה לי, מאוד.
לא, אני לא חותכת ולא חתכתי אף פעם, לא כל אדם דיכאוני חותך. ולא, אני לא חושבת שזה צומי, אני פשוט חושבת שעוד כאב לא יעזור לי, ואחרי זה עוד להסביר לאנשים למה יש לי צלקות, ולמה אני לובשת חולצות ארוכות.. זה כל כך מיותר לי.
עצוב לי שהעולם הזה מתבסס על יופי (ואני לא בהכרח מישהי מכוערת או שמנה, כי וואלה אני רזה והפנים שלי ממוצעות לגמרי, לכל השפטנים) ולא על אופי.
עצוב לי שהעולם מגביל אותי ואני לא יכולה לחיות את החיים שאני רוצה, ושאני צריכה חמש יחידות במתמטיקה ואנגלית ותעודת בגרות מזדיינת בשביל להצליח.
והכי עצוב לי, שאנשים כל כך רעים ומגעילים, כל אחד ואחת.
תודה.

שאני לא בדיוק כמו שאני נראית אני חכמה הרבה יותר ממה שאני מראה אני מבינה דברים ויודעת להכיל דברים קשים ועברתי המון, שאני תמיד מחייכת כדי לא להראות את הדברים שבאמת קשים לי כי אני לא אוהבת לבכות או להיות עצובה (לא יודעת למה אבל זה מראה אצלי על חולשה ואני לא רוצה להראות את זה) אני נפגעת מהדברים הכי קטנים אבל מנסה להראות חזקה ויש פעמים שאני מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי (כמו היום..) שאני יודעת שיש לי חברים שמשקרים לי הם חושבים שאני לא יודעת ואני לא שמה לב אבל אני פשוט לא אומרת כי בסופו של דבר זה יגיע להם בהפוכה,
אני עושה דברים בשקט כי ככה אנשים לא ינסו להוריד לי את הביטחון ואני יותר יצליח ושבשביל המטרות שלי אני מוכנה לעשות הרבה דברים

שאני בן אדם עם המון סתירות

שבסופו של דבר אני אעשה הכל כדי שיהיה לי טוב ולא אכפת לי מאחרים וגם אם זה אומר להכשיל אותם בדרך לא נורא.
ושאני אינטרסנטית מאוד אבל לא רואים כי אני עושה את זה בדרך שקטה ונחמדה

שאני שבורה מבפנים, שרע לי
וגם אם הם היו יודעים לא חושבת שהם היו מבינים.

שיש לי מחלה
עריכה: אני לא רוצה שירחמו עלי..
ולכל אלה שחותכות את עצמן אל תעשו את ה הכאב הוא זמני לא משנה מה קרה

מה למה אתן חותכות? יהיה טוב!

ולשאלה אממ לא יודעים כל מה שעבר עלי לא יודעים מה קשה לי לא יודעים איך אני באמת מרגישה לא יודעים מי הייתה המשפחה שלי לא יודעים כמעט כלום ואני כזאת שלא משתפת אני טוחנת מים ללא פואנטה אבל מסתבר שזה מעניין אותם ולא אכפת לי שידעו עלי את כל זה

מאיפה להתחיל.. עברתי הרבה בחיי וסביר שאפילו עוד העבור כי עכשיו זה כמו השקט שלפני הסערה כי למדתי שתמיד יקרו לי דברים מכל מיני סיטואציות ומקומות השקט שלפני הסערה הוא נמשך זמן ארוך אבל במוקדם או במאוחר יקרה משהו אז פשוט אגיד את הדברים המהותיים שקרו לי בחיים:
עם "החברה הכי טובה שלי" שכבתי בכיתה ז' מתוך לחץ חברתי והורמונים ואני לא גאה בזה כי זה היה עם בחורה בת 18 הכרנו בחוג שחייה מכיתה ו' שממנו פרשתי כבר מזמן והיינו החברים הכי טובים עד ש... השלמתי עם זה שאני הומו בשלב יותר מאוחר בשנה והסיבות שאני מצטער אליהם אלה בגלל שקודם כל חשבתי שעם אני ישכב עם אישה זה איך שהוא יעשה אותי "סטרייט" מה שגיליתי שלא וגם כי זה היה מלחץ חברתי ולא מתוך רצון אמיתי ומוכנות לעשות זאת והסיבה שניתקתי איתה קשר היא בגלל שהיא סיפרה לכל השכבה שלה שהיא שכבה איתי
בבית ספר מערך מכיתה ד' עם היום אני בכיתה ח' היה לי התעללות ביסודי התעללו בי קרעו חי איזה שתי חולצות ממכות פגעו בי בכל דרך אפשרית שאפשר לפגוע בילד בכיתה ד' ובסוף השנה עברתי בית ספר שעברתי לבית ספר החדש זה הרגיש לי מוזר בתור ילד לעבור למקום שהוא חדש והכל חדש אז רבתי עם ילדים ככה שנה וחצי (כיתה ה וחצי שנה הראשונה בכיתה ו) הנקודה שנכנסתי לדיכאון עד היום שפעם אחת באתי לכיתה מההפסקה והילדים עשו עלי סוג של אמבוש הם הרביצו לי זרקו עלי מחקים ואיזה ילדה זרקה עלי מין כדור חוטים שהסתבך לי בין הרגליים ונפלתי ואז כולם עשו עלי מין ערימת ילדים מרוב הכובד שלהם על הגוף שלי הרגשתי שאני נחנק ועומד למות למזלי תמיד הייתי גדול מבחינת גובה ומשקל אז זה סוג של הגן עלי ומורה באה והצילה אותי סוג של ישבתי על ספסל ולא שמעתי כלום הייתי בהתקף פניקה והתקף חרדה אני חושב אני לא ממש מבין בתחום והיה לי כאב חד בבטן ובצלעות והראש שלי כאב כאילו הייתי אחרי לילה של שכרות והלכתי הביתה ומאז נכנסתי לדיכאון ואמא שלי שעליה אספר בהמשך לקחה אותי למטפל רגשי ושם הוא כמעט ולא עזר לי והשנה היה לי את האומץ להגיד לאמא שלי שאני לא הולך בעקשנות יתרה מאז אני לא הולך ובקיץ שלפני החטיבה התלבטנו איתו עם לעבור לחטיבה חדשה ששם אף אחד לא יכיר אותי ויהיה לי התחלה חדשה או לעבור לחטיבה ש"הרעים" כך כיניתי אותם שמה משתי הבתי ספר שהייתי בהם ובסוף הוא חשב שהם ירצו איתי התחלה חדשה והלכנו איתו בגלל שהייתי דחוי אז רציתי להיות מקובל ושאני אהיה מקובל בחברה ושאנשים יאהבו אותי ושאני אהיה כמו כולם וישר התחברתי אליהם והם בכלל לא אהבו אותי בכלל ולא נתנו לי חשיבות ואתם יודעים מה הקטע הכי מסריח שסיפרתי להם מה קרה לי ביסודי כי חשבתי שככה הם יקבלו אותי הייתי ממש נואש שהם יקבלו אותי ובסוף הם לא וחיקיתי אותם התנהגותית ולימודית וגם הייתי ליצן חצר שלהם ורקדתי בשבילם ושרתי הכל כדי להיות מקובל גם צילמו אותי והעלו לאניסגרם והיה סיפור שלם... שהיה את היום הורים וראיתי את הציונים פתאום ראיתי הכל כמו מראה של עצמך ורבתי איתם וחזר הדיכאון שהדחקתי והייתי חוזר מהבית ספר אוכל ארוחת צהריים עם אמא (היא גננת) יורד עם הכלב והולך למיטה ובוכה ומאשים את עצמי הייתי מאוד פגוע גם מהחברה הטובה וגם מהבית ספר רציתי לא לחזור לבית ספר אף פעם וגם התחלתי לשמוע מלא סגנונות של מוזיקה וככה התחלתי להבין במוזיקה והיה לי משיכה לבנים כבר מגיל 11 אבל אז לא ידעתי אפילו מזה הומואים פשוט ידעתי שזה שטויות וזה יעבור לי שהדיכאון חזר בכיתה ז' השלמתי עם זה שאני הומו ועד שיום אחד התחלתי להבין למה אני ככה בגלל הבני זונות הנבלות האלה ואז התחלתי בכלל להפסיק לחשוב מה אחרים חושבים ולעשות רק מה שטוב לי ומה שאני רוצה וגם גיליתי על עצמי שאני גותי באותה שנה ולפני שהגעתי למסקנה שאני צריך לעשות מה שטוב לי הייתי נתון מאוד להשפעת החברה ולהיות כמו כולם ולהיות "נורמלי"
אבא שלי הוא תמיד היה טיפוס פנקן הוא תמיד היה מפנק מביא ועוד אבל הוא היה חמום מוח ומפלצת הוא רב איתי מלא בכיתה ו' הוא כמו רוטוילר מגעיל וברברי אז ניתקתי קשר בפסח בכיתה ו' מאז לא מדברים אפילו לבר מצווה שלי הוא לא בא תראו אני אתיאיסט לא היה לי באמת חשוב התורה והכל אבל עצם העובדה שהוא לא בא וגם המשפחה המורחבת לא באה שהיה לי יחסים טובים מאוד איתם והכרתי שם את כולם ביחסים חמים והם לא באו זה פגע בי מאוד ואח של אמא עלה איתי לתורה בשושו עד היום אני מודה לו על זה כי הוא לא היה חייב
ואמא שלי אמא שלי הייתה טובה כלפיי והבינה אותי עד שנה שעברה שאגיד בקיצור יותר קל לחיות בכלא מאשר איתה לפחות אסירים מקבלים זכויות על הזכויות שאני זכאי להם תמיד מתבטלות במשפט אחד"זה הבית שלי ואתה חיי תחת קורת הגג שלי ועם לא טוב לך אתה מוזמן ללכת" ויש לה תמיד תלונות ומענות כלפיי ועם אני לא עושה מה שהיא מבקשת באותו הרגע מהפכת עולם והיא רק מגרע על המצב לא הופכת אותו לטוב יותר והיום בהווה עברתח לבית ספר חדש בעיר צמודה לעיר שלי מרוב שהם צמודות צריך לעשות מיהן עיר אחת וזהו ושם לא הולך לי כי כולם שמה פשוט רפי שכל וגם בלימודים ירדתי שוב לא כמו בכיתה ז אבל ירדתי אין לי כוח יותר לאף אחד נמאס לי כבר ומצד אחד אני שמח שכל זה קרה כי זה ביגא אותי ונתן לי שיעורים לחיים ואין לי בגרות כמו של ילד בן 14 אבל זה גם צילק אותי לכל החיים אני יודע שזה הרבה וסביר להניח מכם שאף אחד לא יקרא את זה אבל הייתי צריך לעשות את זה הרבה זמן
תודה

אני מעורבת אם אנשים מסוכנים ניסיתי להתאבד 5 פעמים איתי בבית חולים שנתיים מהחיים שלי לא ראיתי את ההורים שלי חצי מהחיים שלי עברתי אונס אני מעשנת

כל מה שהם צריכים לדעת הם יודעים
ומה שהם לא צריכים לדעת הם לא יודעים