המשפחה שלי הרסה לי את החיים..

אנחנו לא דתיים אבל המשפחה שלי שמרנית בקטע מפחיד. הם לא מרשים לי לדבר עם בנים או בכלל לצאת איתם ואני אומרת אוקיי, הם שומרים עליי ולא רוצים שאני אתרדר. אבל העניין הוא, שהם מונעים ממני לגמרי חיי חברה. הם לא רק לא מרשים לי לצאת עם בנים, שאני זורמת עם זה בדיעבד, אלא הם לא מרשים לי בכלל לצאת אפילו עם חברות מהבית כי טוענים שמישהו ייגע בי וכל החרא הזה ואני כמו מטומטמת ייתן לו.
נמאס לי מזה כבר, רק איתי הם כאלה, יש לי בת דודה בגילי שמותר לה הכל, דברים שבכלל לא מקובלים אפיךו בכל העדה. ואם אתם חושבים שזה שאסור את כל זה זה עוזר לי איכשהו בחיים , תתפלאו זה לא. ואני יסביר את עצמי, זה שמונעים ממני כל כך הרבה דברים לא מלמד אותי משהו חדש , רק מלמד אותי שכשאני אהיה אמא אני ידאג לא להרוס ככה לבת שלי את כל הילדות. זה גם לא באמת מגן עליי איכשהו , זה רק מרחיק אותי מאנשים וכולא אותי במקום אחד כל הזמן. אפילו אף פעם לא הרשו לי לצאת לטיול שנתי. ואני יודעת שאני לא צריכה להסתכל על אף אחד ולהגיד תודה על מה שיש לי, אבל מה יש לי בתכלס ? זה כבר לא דאגה , זה שיגעון !! בת דודה שלי יוצאת , מבלה , עובדת, מכירה חברות חדשות, עושה שופינג איתן בקניון, טסה איתן לחול, מכירה ידידים , ומה אני ?? אפילו לא מתקרבת לזה. סתם שתדעו, אין לי חברים. היו לי, אבל בגלל שהמשפחה שלי דאגה לנתק אותי מכל העולם, גם זה נעלם. הם הפסיקו ליצור איתי קשר כי מה הטעם בתכלס ? אני אף פעם לא יבוא ליום הולדת שלהם, או לאכול איתם גלידה או כל דבר שכזה ..

בקיצור נמאס לי מזה כבר , אני תמיד אומרת שיהיה בסדר אבל זה רק הולך וניהיה גרוע יותר. עם השנים יש עליי יותר ויותר איסורים, הם חושבים שזה לטובתי אבל זה לא . כל מה שאני יזכור מהילדות שלי זה שישבתי בבית ולא עשיתי כלום.
ושתבינו, זה לא שניסיתי, ולא דיברתי איתם. העניין הוא שזה לא הוביל לכלום.. זה הוביל רק לזה שהם רבו איתי ובסוף הכריחו אותי להתנצל על הסבל שהם עושים לי.
קשה לי עם זה שכל מי שסביבי נהנה חוץ ממני... אין לי כלום בחיים... אפילו לא חברה לספר לה את זה או מישו שיקשיב או שיהיה לו אכפת ...
מה הטעם בחיים שלי ?