5 תשובות
לא הפרעה אבל אני יודעת שאני פרפקציוניסטית ברמה מוגזמת וגם אנשים אומרים לי את זה לפעמים (למשל כתבתי שלושה דפים בשיעור בעט ויצא שהיו לי טעויות ממש קטנות רק באות אחת ומחקתי בטיפקס אני אעתיק את כל השלושה דפים מחדש כדי שהכל יהיה מושלם)
כן ואני עוד מציירת ואם לא יוצא לי משהו טוב גם אם הציור מושלם זה ילך לפח
איך אתם מתמודדים עם זה? אני לא מצליחה בשום היבט בחיים בגלל זה. כל ציון שהוא פחות ממאה הוא מבחינתי נכשל, אני ממש חסרת ביטחון עצמי (יש לי גם קשב קלאסי) בגלל כישלונות שהיו לי עד עכשיו בגלל הקשב, ובגלל זה אני כל הזמן מוצאת את עצמי מספרת לאנשים אחרים על כמה שאני טובה כדי לשכנע את עצמי שאני טובה, וזה נשמע כמו שחצנות אז אנשים סולדים מזה ואני לא מצליחה להבין אנשים באופן כללי, יש לי חרדת בחינות רצינית וגם כשאני מצליחה להתאפס על עצמי ולהתחיל מבחן אני חושבת יותר מדיי על איך כדאי לנסח את התשובה ולא מספיקה את כל המבחן בגלל זה, ואז שוב חזרנו לתחושת כישלון. אני לא מצליחה להיות בזוגיות כי יש לי יותר מדיי בעיות עם עצמי ואני פשוט מתחרפנת כי פתאום הגעתי לנקודה בחיים שבה זה כבר לא ריאלי שאני אהיה טובה בהכל, יש יותר מדיי עומס ויותר מדיי תחומים להשקיע בהם ואי אפשר להיות הכי טוב בהכל, כי אני קורסת מבחינה נפשית. איך מטפלים בזה? מה עושים כדי להתחיל להוריד שאיפות, אבל מצד שני גם לא להגיע למצב שבו אני לא אשאף להצליח בכלל?
אין לי הפרעה מאובחנת או משהו אבל אני מאוד פרפקציוניסטית, כל עבודה או דבר שאני עושה אני חייבת שיהיה מושלם אחרת ארגיש ממש רע עם זה ואם במבחן קיבלתי פחות מהסטנדרטים שלי (שלרוב גבוהים-מעל 90 או 95) זה יגרום לי להרבה עצב ורגשות אשם למלא זמן אחר כך. אם אני יודעת שטעיתי במשהו במבחן אני לא אפסיק לחשוב על זה בגלל זה אחרי מבחנים אני מנסה לא לחשוב על המבחן עד שיש לי את הציון, ואם התחלתי עם משהו אני תמיד אהיה חייבת לסיים עם זה.
אגב מהבחינה של הציונים אני ממש כמוך, אם הציון לא מושלם זה מרגיש לי כמו נכשל ואני לא באמת שמחה אם זה לא 100 ויש לי מלא מקצועות ואני מרגישה חייבת להצטיין בכולם אבל כולם קשים ויש הרבה לחץ לימודי, אני תמיד מנסה להרגיע את עצמי ולקחת זמן בעצמי לכל יום סתם לנוח ולנסות להיות מציאותית ולהציב סטנדרטים קצת יותר נמוכים או לפחות להתאים את הסטנדרטים ליכולות למקצוע ואני מוצאת שזה די עוזר.