3 תשובות
שואל השאלה:
זה נחתך: בטח אם אני אגיד לה את זה עכשיו היא תגיד שהיא לא שמעה, שהיא לא ידעה, שהיא לא ראתה, אבל העניין הוא שהיא בכלל לא זכרה או הרגישה שאני שם.
כשטוב לה מאוד קל לה להתעלם ממני וזה ממש מכעיס. נמאס לי להיות תינוקת שמשתיקים, נמאס לי להיעלם מהטווח כלמישהו לא בא עלי. נמאס לי להיות הבובה שזורקים מתי שלא רוצים אותה. גם על חברים אי אפשר יותר לסמוך, אין לי למי ללכת בתכלס, אז אני פשוט נשארת.
הן דיברו ודיברו ואני נקברתי עם הזמן.
רציתי ללכת אך לא היה מישהו אחר להיות איתו, אז נשארתי.
אחכ היא התחילה עם העקיצות, יופי בשביל מה יש חברים. חברים פח.
בחיים לא סבלתי ככה. באמת שאני לא מבינה אותה, לא טוב לך אל תהיי חברה שלי. אני ממש לא מכריחה.
גם אחר כך בשיעור היא תפסה לי את המקום המורה עצמה העירה לי המון, שזה גם ממש הכעיס אותי. אני שונאת שמעירים לי באופן לא מוצדק זה יכול באמת לפגוע בי וזה בהחלט פגע.
אני מרגישה פסולה בעיניהם, הבדיחה שמנסה. שאין לה באמת צ'אנס להיות משהו. כולם אומרים "תהיי עצמך, תהיי עצמך" ואז פוסלים את האמת שלך, את המראה שלך, את המילים שלך ואת המחשבות שלך. כמובן שאחר כך אני שותקת, אין לי מה להגיד. כל מילה שלי לא במקום. כל מילה מטומטמת, כל מילה מביכה, כל מילה גורמת לכולם לצחוק עלי ואין לי מה לומר להגנתי כי אני באמת מרגישה שאני מביכה, אז אין לי מה לעשות בכלל, אין לי מה להחזיר, אין לי מה לענות להם כשהם צוחקים. קשה לי ואנשים מרגישים בנוח להמשיך את זה. אני מרגישה מטומטמת, הפדיחה הקטנה שדוחפים לפינה כשהיא לא מועילה. איך הם גורמים לי להרגיש ככה החברים שלי... כל כך קל להעיף אותי שאפילו ה"חברה הכי טובה שלי" עושה את זה כשאני מעצבנת אותה.
אז פשוט אני שותקת, אני לא עונה, אני לא מגיבה, אני לא מדברת, גם כשאני ממש רוצה. כי יצחקו עלי, אני יודעת. ויצחקו עלי לא איתי, אני יודעת את ההבדל. לא ייתנו לי להשחיל מילה, יצלמו את זה, יזכרו את זה, יצחקו ויחקו.
באמת שעדיף פשוט לא לדבר.
ואז הם קוראים לי אדישה. אני? אדישה?!
אני אולי מדוכאת, כל האופי שלי מחורב מכם! אני לא מעיזה יותר כבר לדבר.
ממילא יצחקו עלי ועדיין לא ידברו איתי.
אני לא יכולה להמשיך בלי לדעת שאני שווה משהו ואני בהחלט לא שווה משהו.
אין לי חבר, החברים שלי.. אני לא מכירה אנשים ואני בפיגור אז באמת אין לי כבר מה לענות, מה להגיב. בא לי להראות להם. להראות להם שאותי לא זורקים, עלי לא צוחקים ואותי לא משתיקים!
רק שזה לא ממש קורה... אני תקועה וכולם מתקדמים לכולם יש עוד חברים ולי אין אף אחד.
זה נחתך: בטח אם אני אגיד לה את זה עכשיו היא תגיד שהיא לא שמעה, שהיא לא ידעה, שהיא לא ראתה, אבל העניין הוא שהיא בכלל לא זכרה או הרגישה שאני שם.
כשטוב לה מאוד קל לה להתעלם ממני וזה ממש מכעיס. נמאס לי להיות תינוקת שמשתיקים, נמאס לי להיעלם מהטווח כלמישהו לא בא עלי. נמאס לי להיות הבובה שזורקים מתי שלא רוצים אותה. גם על חברים אי אפשר יותר לסמוך, אין לי למי ללכת בתכלס, אז אני פשוט נשארת.
הן דיברו ודיברו ואני נקברתי עם הזמן.
רציתי ללכת אך לא היה מישהו אחר להיות איתו, אז נשארתי.
אחכ היא התחילה עם העקיצות, יופי בשביל מה יש חברים. חברים פח.
בחיים לא סבלתי ככה. באמת שאני לא מבינה אותה, לא טוב לך אל תהיי חברה שלי. אני ממש לא מכריחה.
גם אחר כך בשיעור היא תפסה לי את המקום המורה עצמה העירה לי המון, שזה גם ממש הכעיס אותי. אני שונאת שמעירים לי באופן לא מוצדק זה יכול באמת לפגוע בי וזה בהחלט פגע.
אני מרגישה פסולה בעיניהם, הבדיחה שמנסה. שאין לה באמת צ'אנס להיות משהו. כולם אומרים "תהיי עצמך, תהיי עצמך" ואז פוסלים את האמת שלך, את המראה שלך, את המילים שלך ואת המחשבות שלך. כמובן שאחר כך אני שותקת, אין לי מה להגיד. כל מילה שלי לא במקום. כל מילה מטומטמת, כל מילה מביכה, כל מילה גורמת לכולם לצחוק עלי ואין לי מה לומר להגנתי כי אני באמת מרגישה שאני מביכה, אז אין לי מה לעשות בכלל, אין לי מה להחזיר, אין לי מה לענות להם כשהם צוחקים. קשה לי ואנשים מרגישים בנוח להמשיך את זה. אני מרגישה מטומטמת, הפדיחה הקטנה שדוחפים לפינה כשהיא לא מועילה. איך הם גורמים לי להרגיש ככה החברים שלי... כל כך קל להעיף אותי שאפילו ה"חברה הכי טובה שלי" עושה את זה כשאני מעצבנת אותה.
אז פשוט אני שותקת, אני לא עונה, אני לא מגיבה, אני לא מדברת, גם כשאני ממש רוצה. כי יצחקו עלי, אני יודעת. ויצחקו עלי לא איתי, אני יודעת את ההבדל. לא ייתנו לי להשחיל מילה, יצלמו את זה, יזכרו את זה, יצחקו ויחקו.
באמת שעדיף פשוט לא לדבר.
ואז הם קוראים לי אדישה. אני? אדישה?!
אני אולי מדוכאת, כל האופי שלי מחורב מכם! אני לא מעיזה יותר כבר לדבר.
ממילא יצחקו עלי ועדיין לא ידברו איתי.
אני לא יכולה להמשיך בלי לדעת שאני שווה משהו ואני בהחלט לא שווה משהו.
אין לי חבר, החברים שלי.. אני לא מכירה אנשים ואני בפיגור אז באמת אין לי כבר מה לענות, מה להגיב. בא לי להראות להם. להראות להם שאותי לא זורקים, עלי לא צוחקים ואותי לא משתיקים!
רק שזה לא ממש קורה... אני תקועה וכולם מתקדמים לכולם יש עוד חברים ולי אין אף אחד.
אנונימית
תדברי עם הבסטי על הנושא תגידי לה מה הרגשת ומה את מצפה ממנה לעעשות באותו רגע (כמו לערב אותך בדיון, ליצור שיחה וכו) זה הפיתרון הכי טוב ולא להיפגע וכמובן לא לשמור בבטן
מקווה שעזרתי :)
מקווה שעזרתי :)
וואו חחח פריקה רצינית...
תדברי איתה, ואם היא לא תפנים תעשי כמו שהיא עשתה. תעברי לחברה אחרת.
תדברי איתה, ואם היא לא תפנים תעשי כמו שהיא עשתה. תעברי לחברה אחרת.