דעה כנה לא נעלבת

זה התחיל סתם מאיזה כמה דמעות רגילות, חשבתי שזה כלום.
לאט לאט זה הפך ליותר רציני, לא הייתי יוצאת מהבית, העדפתי להישאר במיטה.
ככה התחלתי להתבודד מכולם ונכנסתי עמוק לדיכאון, ימים שלמים שרק הייתי בוכה על כמה שרע לי וקשה.
התחלתי לכתוב, בהתחלה לעצמי לנפש הרגשתי שזה עוזר ואז החלטתי להעלות דבר קטן.
התגובות גרמו לי לאושר עזרו לי טיפה להשתחרר. עד שכבר לא היו תגובות בכלל.
אמרו שאני מעלה בשביל תשומת לב, לא הבינו שכתבתי את הרגשות שלי ואת מי שאני באמת.
הכרתי אנשים והחלטתי לסמוך עליהם והם דאגו ללכת בלי סיבה, לא נתנו לי להסביר את עצמי. אז המשכתי לכתוב בתקווה שזה יעזור כמו בהתחלה.
כולם שברו אותי, הייתי מחייכת חיוכים מזויפים לכולם, הם האמינו שזה אמיתי ובבית הייתי בוכה.
הכתיבה הפסיקה לעזור והסכין היה לצידי אומנם לא עשיתי דברים משמעותיים אבל זה יהיה שקר אם אני יגיד שלא פגעתי בעצמי.
עכשיו שום דבר כבר לא עוזר, לא הסכין לא הפריקות והכתיבה.
אין לי כבר מה לעשות, הדיכאון הצליח להשתלט גם עליי.
אולי באמת עדיף לי להישאר במיטה.