בבקשה בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים, אני נורא אשמח:)

רציתי לקום היום,
באמת שרציתי.
רציתי לצעוק כלכך חזק.
רציתי לרוץ באמצע שום מקום,
רציתי לתת לפחדים שלי ללכת.
אבל את שם,
עומדת,
מחכה למשהו לא מובן,
את שואלת אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 10 שנים,
ואני צוחקת מכלום.
אני נותנת לעצמי לחשוב כמה רגעים.
ובאלי לבכות,
ולהגיד שאני לא יודעת איפה אני אהיה מחר.
זה מוזר,
מוזר ומפחיד ביחד.
ואז את שואלת אם אני מתחננת את הלוויה שלי,
שבעיניי זאת שאלה שלא שואלים סתם ככה באמצע היום,
זה דיי קשה לענות על זה.
במיוחד כשאני לא מכירה אותך.
אז אני מרכינה את הראש ואומרת שכן.
ואז את שואלת מי אני חושבת שיהיה שם,
אז אני אומרת שהמשפחה. ועדיין לא קולטת שעניתי על זה.
בראש שלי אני רואה פרחים,מלא וורדים אדומים ולבנים בלוויה.
אני אוהבת פרחים.
ואני חושבת מהר,
כמו שאת כותבת כל דבר שיוצא לי מהפה.
את נותנת לי לברוח לחלומות הכי אישיים שלי,
ולא בקטע טוב במיוחד.
דיי טריגרי אפשר לומר.
ולא הייתי צריכה את זה היום. את כל השאלות שלך עליי.
הייתי מעדיפה לישון ולחלום על דברים משמחים יותר שיעודדו אותי.
אבל לא,
אני ערה, ערה ולא מצליחה להרדם.
וכל המחשבות עליי.
פחד,אכזבה ויאוש,ועוד אלף ואחד דברים.
הכל נראה יותר מידיי רחוק.
ואני עדיין פה.
ואני אשאר,אני אשאר ואני לא אוכל לתת לעצמי את השקט שאני רוצה בדיוק.
רק לקוות. לקוות שיהיה רע או טוב,
אני כבר באמת לא יודעת.