אני כאן כדי לספר לכם כמה קשה זה לצאת מהפרעת אכילה. סיפור אישי

מי שמכיר אותי בסטיפס יודע שהשאלות הראשונות שלי היו "כמה קלוריות יש בזה, ובזה..?" או כמה אני צריכה לשקול יחסית לגובה שלי כדי שזה לא יחשב תת משקל? ניסיתי לעצור את עצמי בפתח אבל לא הצלחתי וזה שאב אותי לתוך זה. אז נכנסתי להפרעת אכילה. החיי חברה שלי שבקו חיים, בשמחת חיים שלי פשוט התאדתה לי מהגוף, הרצון לצחוק, להיות בחברת אנשים פשוט ברח, הספירת קלוריות הייתה שגרה אפורה בשבילי, האימונים היו מסיבים וכפייתיים עד דמעות גם כשהייתי חסרת כל כוחות. המחזור נעדר, השיער התחיל לנשור, השנאה העצמית גברה וגברה. אני לא באה פה לנסח לכם את זה יפה כדי שתבינו מה קורה, כי בתכלס, כולם חושבים שזה קל, ושלהיות רזים זה הגואל, אבל לא בכל מחיר. לא על חשבון החיים שלי. השאלות שלי שבאו אחרי היו יותר בגדר התייעצות או קריאה לעזרה סלאש פריקה. התחננתי לטיפים איך להעלות בחזרה את הביטחון העצמי שפשוט לא היה קיים אצלי בגוף, ניסיתי לגרום לאנשים לשים לי מראה מול הפרצוף כדי להבין שיש לי הפרעת אכילה כשעוד הייתי בשלב של הכחשה, ניסיתי לכפות על עצמי שגרת חיים שחשבתי שהייתה אידיאל הבריאות. בקיצור, חשבתי שאני עושה משהו טוב. אז חשבתי. חשבתי לא נכון. ואם לא הייתי משנה את החשיבה הזאת בזמן היא גם הייתה עולה לי בחיים שלי. אנשים לא מבינים כמה זה קשה, לקום כל בוקר, אחרי שלא אכלת ארוחת ערב והסתפקת באולי 900 קלוריות ביום רק בשביל הציפייה לעלות על המשקל בבוקר למחרת ולגלות שירדת עוד קצת, אפילו שהתזונאית אמרה לך שאסור לך לרדת יותר. זה מה שנקרא התמכרות. אבל היחידים שלא מודעים להתמכרות הזאת הם המכורים עצמם. הדרך היחידה לגרום לי לי להבין כמה רע מה שעשיתי לעצמי הייתה להחדיר לי למוח מה יהיו ההשלכות. החלום שלי מאז ומתמיד היה להיות דוגמנית, והוא עדיין. זה הדבר שאני רוצה יותר מכל דבר ואני יודעת שאני אלחם על זה. כשאבא שלי ישב איתי ועם התזונאית והם הסבירו לי שבקצב הזה, לא רק שאני לא אמשיך לגבוהה ואני לא אוכל להגיע לגובה מינימום של דוגמנית מסלול או לפחות של דוגמנית קומרשיאל מצליחה, שהפרעת אכילה נרשמת בתיק האישי, והוא הולך איתי לכל מקום ובכל מקום עבודה יראו אותו, ולא מקבלים דוגמניות עם עבר של הפרעת אכילה, הם פשוט לא יכולים לקחת אחריות כל כך גדולה על החיים שלי. הוא גם הסביר לי שעצם זה שהמחזור שלי נעצר -המשך בתגובה הראשונה-