זה הגיוני שאני כבר ורצה כלכך שאמא שלי תעוף לי מהחיים?! (בת 17)

סבלתי אותה ואת הקללות שלה כל חיי.
ניסיתי להתאבד כי היא אמרה לי הלוואי שתמותי ושאני רק עושה לה סבל בחיים. חייתי שנים רק כדי לשרת אותה ולנקות לה את הבית ואם לא היא הייתה צורחת ומקללת אותי. שנים בכיתי ממצב חברתי כי היא לא הייתה מאפשרת לי לצאת עם חברות/ללכת לחברות/ובקושי להביא חברות אליי.
פעם כשהייתי עובדת וקיבלתי משכורת או חסכתי היא הייתה מנצלת את זה ואומרת שהיא צריכה חצי לדברים חשובים אז הייתי נותת לה, היא מערבת אותי בבעיות שלה (חובות, סכסוכים, וכו...) נמאס לי.
אף פעם לא היה לי חבר כי היא לא מרשה לי להיות עם בנים, הייתה לי חברה (בת זוג) כנראה מבלבול וגם על זה היא עשתה לי את המוות כשזה נודע לה.
שנים ביזבזתי בבכי לבד בבית.
בתוך תוכי אני שונאת אותה ובא לי לעשות לה משהו כדי שתעזוב אותי בשקט וסוף סוף תיתן לי לחיות.
אני רוצה לחיות, פעם החלומות שלי היו אחרים.
עכשיו אני פשוט חולמת להיות כמו כל בת נוער בגילי, ליהנות מהחיים ולהפסיק לדאוג. אני רוצה לנשום כבר...
אני כבר שונאת להיות לידה, אני גם קצת שונאת את העובדה שהיא אמא שלי, אני שונאת שהיא בקירבתי ואני שונאת שהיא מתערבת בחיי.