נאמנים אל תמחקו, פריקה של הלילה..

יש לי מן מועקה בלב, אתה יודע זה לא חדש לך. הגוף שלי מנסה לזייף כמה שיותר שטוב לי, ואת האמת זה מצליח, אני שקרנית בתחפושת מצויינת, לפעמים זה נדמה שאני מוקפת באנשים אוהבים אבל ההבדל בן מציאות לאשליה הוא דק, כולם אותו דבר דואגים לתחת של עצמם, בלי לשים לב על מי הם ידרכו בדרך. אתה יודע, אתה הראשון שהבנתי שאני באמת סומכת עליו, איש הסודות שלי, הפריקות שלי... אני זוכרת שפעם, שהייתי מתפרקת עלייך, היית אוסף אותי בלי שהייתי שמה לב, בנסיונות שלך להבין מה קרה לי, למה אהבת חייך עצובה, מי זה שפגע בה? אבל אתה לא תבין, בעצם אולי אתה כן אבל אני הטיפשה שאף פעם לא מצליחה להסביר.. וככה הימים עברו ובכית איתי ונפלת איתי ועברת איתי הכל, אבל אחרי שהזמן חולף, כל זה הופך לשגרה, ואני מבינה כל יום שאתה המקום השקט שלי והיחיד שאליו אני יכולה ליפול ושיחבק אותי, שיחבק ולא יעזוב. וכמו תמיד אחרי תקופה מתמשכת זה מתחיל להמאס, המועקה שעוטפת אותי לא עוזבת לעומת זאת הסבלנות שלך כן.. ואני מבינה אותך אני נאחזתי בך כדי לסחוט טיפות של אושר מהדבר המדהים הזה שנקרא אהבה, אבל תוך כדי חייתי בפחד תמידי שתעזוב ויותר מזה שתחשוב שאני תלותית. ועכשיו אני בוכה ואתה נשאר אדיש הכל בסדר חיים שלי אני מבינה, עברנו את כל הקושי ביחד אבל אני נשארת מאחור ואתה צריך להתקדם, אני רוצה שתתקדם. אהוב שלי אני רושמת את זה בידיים רועדות ועיניים מוצפות דמעות, אני יודעת שאתחרט. כנראה שאחרי מה שאגיד אני לא אצליח לקום, אבל עדיף לך בלעדיי, תאמין לי, תודה לך על כל אותם רגעים מושלמים לצידך מצטערת על הזמן והכאב שיכולתי לחסוך ממך, אני מקווה שתזכה להיות עם מישהי שתקרין לך את החיוך שלה 100% מהזמן. סליחה ושוב תודה. אני אוהבת אותך ואוהב לעד