משהו שכתבתי לא מזמן, מה אתם אומרים?

מבחוץ אני תמיד צוחקת ומחייכת, מבפנים אני שבורה.
עובר עלי משהו, משהו שאף אחד לא יודע. אפשר לקרוא לזה תקופה קשה, תקופה רעה אבל בטח שלא טובה. הכל קשה, הכל נמאס, נגמרו הכוחות. זה טבעי, זה נורמאלי אני יודעת.
אבל אין עם מי לדבר. אני תמיד אהיה "האופטימית מהתחת" ככה כולם אומרים לי. אבל הם לא יודעים שבפנים החיוך הזה לא נמצא והצחוק מוחלף בבכי. שום דבר לא נראה אותו דבר. ואני חייבת לשמור כל התדמית הזאת, כי מי יהיה שם לומר איזה משהו טוב, חיובי, לחייך ולצחוק כמו שרק אני יודעת. אנשים מצפים ממני להיות כזאת וגם אני מצפה מעצמי.
ובגלל זה מבפנים אני שבורה.