מה המאמר אומר בעצם? המשך בפירוט

מחקר חדש מראה כי האופן שבו נשים זוכרות את חוויית הלידה שלהן מוטה ולא משקף במהימנות את הכאבים שחוו בפועל. נמצא כי נשים שיחזרו את עוצמת הכאב בעיקר לפי שיא הלידה וסופה, וכי משך הלידה ומגוון הכאבים לאורכה כלל לא השפיעו על האופן שבו זכרו אותה. בנוסף, גם לאפידורל נמצא תפקיד דרמטי בעיצוב זיכרון הלידה. לנשים רבות נדמה שחוויית הלידה והכאבים הכרוכים בכל ציר וציר נצרבו כה עמוק בזיכרונן עד שלא ייתכן שישכחו אותם לעולם. כיוון שחוויית הלידה והכאב שמתלווה לה הם כה משמעותיים ומהותיים מן ההיבט האישי ומן ההיבט החברתי, אין זה מפתיע שהם תמה מרכזית בכל התרבויות. המייצג המובהק ביותר למרכזיותו של הכאב בחוויית הלידה מודגם במסורת היהודית והנוצרית, שבהן כאבי הלידה נתפסים כעונש משמים לחטא הקדמון שבו פיתתה חווה את אדם לטעום מעץ הדעת. וכך היא נענשת על פי המסופר בספר בראשית: "ואל האשה אמר, הרבָּה ארבֶּה עיצבונך והֵרונך, בעצב תלדי בנים...". כמו כל חוויה שנקלטת בתודעה, כך גם את חוויית הלידה אפשר לחלק לשניים: הזמן הממשי (האקטואלי) או ההווה שבו החוויה מתרחשת בפועל, וזמנים מאוחרים יותר שבהם היא מועלית בזיכרון ומשוחזרת. על אף שהחוויה האקטואלית היא זו שיש לה ממשות אובייקטיבית, דווקא החוויה הסובייקטיבית, זו שמיוצגת בזיכרוננו, היא החוויה שממנה אנו גוזרים תובנות, אותה אנו מעבירים לאחרים, והיא זו שמככבת פעמים רבות בחיינו האישיים והחברתיים.

אך האם בפועל הזיכרון של החוויות משקף אותן באופן אמין? מה באמת הקשר שבין החוויה שנחוותה בפועל לזו שאנו זוכרים לאחר מכן? בפסיכולוגיה שאלת מהימנות הזיכרון נחקרה רבות; נדמה שלא תהיה זו הגזמה לומר שלמרות הביטחון של רובנו במהימנות זיכרוננו, המחקר מלמד כמעט את ההפך: הזיכרון מוטה, רעוע, שברירי ולא יציב. יתר על כן, מחקר הזיכרון בעשורים האחרונים זיהה את אותן הטיות שיטתיות שמאפיינות את הזיכרון האנושי. כך למשל, ידוע שאנחנו זוכרים טוב יותר מצבים שהתרחשו בתחילת רצף אירועים או בסופו, ופחות טוב מצבים שהתרחשו באמצע הרצף, או שאנחנו נזכרים בפרטים מאירוע בהתאם למצב הרוח באותו זמן או בהתאם למצב הרוח בזמן שחזורו. בניגוד למה שאולי ניתן היה לחשוב, כיום ידוע כי הזיכרון לא שומר על תוכנו מרגע האירוע ועד רגעי ההיזכרות ויכול להשתנות אפילו ברגעי שחזור האירוע.