טקסט שכתבתי אתמול ליום הזיכרון.. מה דעתכם? (אגב כל הסיפור מומצא)

אהוב שלי.
שוב היום הארור הזה בשנה.
מנציחים את אלה שהלכו, את החיילים שהגנו בגופם על המדינה.
איך נפלו גיבורים, מה שנקרא.
ואיך נפלת לי, נדב?
יצאת מהבית, נישקת לי את המצח ואמרת: "ביי יפה שלי, אל תשכחי שאיך שאני חוזר נצא לדייט במסעדה, שמרתי מעכשיו כבר שני מקומות. הכל יהיה בסדר, אני מבטיח. בעוד שבוע זה יהיה רק אני ואת במסעדה עם יין אדום".
הכל לא היה בסדר.
המלחמה הייתה קשה.
הרבה נפלו, ביניהם אתה.
הדמעות לא מפסיקות ועברה כבר חצי שנה. בכל זאת לא עוברת דקה שאתה לא חולף לי במחשבה.
איך אפשר?
איך אפשר לשכוח כל כך מהר שנתיים של אהבה, צחוק, תקווה, חברות, שמחה?
כל חמישי בערב אני הולכת למסעדה הזו.
הם כבר מכירים אותי שם.
חלק אפילו קוראים לי המשוגעת, האובססיבית.
אבל לא אכפת לי נדבי, אני יודעת שאתה יושב מולי בכיסא, מחזיק כוס יין אדומה. שהפעם האדום זה לא הדם שלך.
אומנם אני יושבת לבד אבל אני מרגישה שאתה שם. בגלל זה אני מזמינה שתי כוסות יין אדום, פסטה רוזה לי וסלמון גריל לך, המנה האהובה עלייך.
אני אף פעם לא אוכלת את שלך, למה שאוכל?
אז אני אורזת את המנה שלך כל פעם ולוקחת איתי הביתה, מחכה שיום אחד תחזור ותאכל אותה.
בנתיים בבית הכל שקט. האוכל מחכה לך במקרר ואני מחכה לך על הספה, בוהה בכוס יין אדומה.