אני בת 14 אני לא לומדת ,לא יוצאת ולא עושה כלום ואני כל היום בבית ואני מנסה לשנות את השגרה עם אלכוהול אבל זה לא באמת עוזר

להפסיק להרוס לעצמך את העתיד ולהתחיל להתפקס על החיים שלך אם את רוצה תעודת בגרות ועתיד.

מה אלכוהול את בת 14 אפשר לנסות אבל לא להמשיך

תפסיקי לשתות, תתאפסי על עצמך לכי לבית הספר ותנסי להכיר חברים.

תכירי אנשים, תצאי איתם, תמצאי עבודה תעבדי או שתחזרי ללמןד פשוט

שואל השאלה:
אני רוצה ללמוד
אבל זה סיפור ארוך

ממש מבינה אותך...אבל תחשבי על העתיד שלך..

שואל השאלה:
טוב אתם לא עוזרים

אוקיי

חכי, אני אנסח את השאלה שלך אחרת:

"היי אני בת 14 ואני לא מעריכה את עצמי כי אני לא עושה שום דבר משמעותי בחיי." אפילו בלי סימן שאלה.

אם נמאס לך תשני גישה לחיים.

שואל השאלה:
אוקיי בואי תסבירי לי איך בדיוק

אני צריכה להסביר לך? אלה החיים שלך. את יודעת איך את מנהלת אותם.

שואל השאלה:
אני מנהלת אותם חרא
בואי תסבירי לי גברת גאונה

א. אני לא גאונה, אני לא יודעת כלום ואני ככל הנראה טועה לגבי הכל.

ב. אם את יודעת שאת מנהלת אותם חרא, אז למה את מתפלא שהם עדיין חרא אם את ממשיכה באותה הדרך?

שואל השאלה:
כי אני מטומטמת ואני לא יודעת איך לנהל את החיים המסכנים שלי

אני נשמעת תוקפנית אבל זה לא אישי, מתנצלת אם לקחת את זה ככה.

בכל מקרה, כדי להפסיק לחיות חרא צריך פשוט לזהות את הפעולות שגורמות לחיים שלנו להיות ריקניים ומדכאים, ולהחליף אותם בפעולות שגורמות לחיים שלנו להיות מלאי משמעות ואיזון.

בדרך כלל זה הפכים, למשל רוב האנשים תופסים את עצמם כקורבן של החיים. איך להפסיק להיות קורבן של החיים? להתחיל להיות אחראי לחיים שלך ולפעולות שאתה עושה ואיך אתה מגיב לדברים.

זה נושא רחב, ממליצה לך שנדבר בפרטי. אני אשמח לעזור לך (במידה ותהיי מוכנה לקבל עזרה כמובן. ולא-זו לא בושה.)

שואל השאלה:
אני מודעת לזה שאני תוקפנית ואין מה לעשות הסביבה שלי הפכה אותי לכזאת
ויש דברים שאני מתחילה לשנות בחיים שלי אבל זה תהליך וזה חרא שזה ככה

תראי, כשאנחנו מאשימים מישהו בדברים מסוימים בחיים שלנו, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו "אוקיי, אין לי שליטה על החיים שלי, אין לי שליטה על המעשים שלי. הוא הדבר הבלעדי ששולט עליי" וכך אנחנו מפתחים פחד.

אני האשמתי את כל העולם ואישתו בבעיות שלי עד לפני חודש בערך. אמרתי שחלקים מסוימים באישיות שלי הם *בגלל* פעולה ממושכת שמישהו עשה לי בעבר. שתפיסת העולם שלי היא *בגלל* איך שאנשים התנהגו אליי בעבר, וכו וכו.
האשמתי אותם ולכן לא יכולתי להתנתק מזה ולהפסיק.
ברגע שהבנתי שאף אחד לא באמת אשם במי שאני, אלא רק אני עצמי, התחלתי להיות משוחררת ושמחה יותר. כי אם רק אני גורמת לדברים מסוימים בי-גם רק אני יכולה לתקן אותם. אני לא נתונה לשליטתו של אף אחד אחר חוץ ממני.
בחירת התגובות שלך למעשים מסוימים של אנשים, היא הדבר הבלעדי שמשפיע על מי שאת ומעצב את האישיות שלך. האדם הוא יצור בוחר.
להאשים את החברה זה להיות קורבן של החברה ולא לקחת אחריות על החיים שלך ולשנות אותם כמו שאת רוצה שהם יהיו.

דבר שני, אם את לא שמחה בתהליך אלא רק בתוצאה-אז את גם לא רוצה את התהליך, אלא רק את התוצאה. כל החכמה היא להנות מהדרך. סבלנות זה שם המשחק.
וכשאת מחליטה לקבל על עצמך את הלא נודע-את הופכת לישות משוחררת, חזקה וחסרת מעצורים.

שואל השאלה:
אני במצב הזה בגללי
אבל האופי שלי זה בגלל ההורים ואנשים שפשוט דרכו עליי כל הילדות

זה לא בגלל ההורים שלך. למה את חושבת שזה בגללם?

שואל השאלה:
אבא שלי הרביץ לי כמה פעמים וירד עליי ואמא שלי תמיד קיללה אותי
וגם עברתי הטרדות מיניות וכל זה

נכון שפסיכולוגית ההורים שלנו זה הדבר הראשון שאנחנו נחשפים אליו, ולכן האופי שלנו (בלי מודעות כמובן) הופך להיות כמו שלהם.
כשאת מפתחת מודעות, את יכולה לבחור מה יהיה באופי שלך ומה לא.

וקחי סוד: אופי זה לא דבר שבאמת קיים. זו פיקציה. זה דבר שמשתנה בכל רגע ורגע.
כך שאם עכשיו את אדם א', מחר כבר תהיי אדם א'2 לצורך העניין.
השינויים הם מינוריים אבל עדיין קיימים ועדיין משמעותיים. את אף פעם לא אותו אדם שאת עכשיו.

סבבה מגניב

יש לנו סיפור דומה. ואיך זה שאני מי שאני ואת מי שאת? כי בחרנו בזה.

שואל השאלה:
אז את אומרת לי שכל מה שקרה לי זה לא מה שיצר את האופי שלי?בולשיט

זה ממש לא משנה מה עברת בחיים.
מה שמשנה זה האמונות שנוצרו לך עקב אותם אירועים, ואת האמונות והתפיסות האלו אפשר לשנות.

תיקחי מה שאת רוצה לקחת, אני רק מספרת לך את הניסיון שלי.

שואל השאלה:
אה את גם לא לומדת?
אין לך חברים?
את כל היום בבית ואת לא עושה כלום?

אני הייתי תקופה ארוכה בבית, הייתי בדיכאון.
לא יצאתי מהבית, בקושי אכלתי, לא יצרתי קשר עם אף אחד, לא עשיתי כלום עם החיים שלי.
כל היום במשך חודשיים שלמים אני ישבתי בחדר שלי ובכיתי כמה החיים שלי חרא וכמה אני לא אשמה בכלום ורק אנשים עשו לי ולקחו לי ולמה דווקא אני.

עד שראיתי איזה סרטון בטעות שגרם לי לאכול סיבוב על החיים שלי, והיום אני מי שאני היום. בזכות עצמי בלבד.

שואל השאלה:
יופי לך
אנחנו לא אותו דבר וסרטון אחד לא יגרום לי לעשות שום דבר

סבבה מגניב
אז בהצלחה.

מוזמנת לשלוח לי בפרטי
אולי יש דרך שאוכל לעזור לך

אני לא עברתי מה שאת עברת, וקשה לי לדבר מהמקום הזה. אבל למענך, הייתי מציעה לך להתמקד במשהו, וללכת על זה. אני בחרתי לימודים, הפכתי את זה מרכז החיים שלי, ואולי זה יפתיע שעדיין אני לא חושבת שלימודים זה הכל וכזה חשוב, ולא חושבת שציונים משקפים הרבה. פשוט אין יל דבר טוב יותר כרגע, ואני בעצמי לא חברותית, אז יותר קל לי להתמקד בזה, ככה גם ההורים שלי לא מציקים לי על חברים, כי זה בסדר מבחינתם שאני לומדת. זה לא שאין לי חברים, יש לי, מעט, ובעיקר לצורכי הלימודים, פחות נפגשים אחרי.

אני מבינה שהיה לך קשה, ובאמת קשה לקום ולהתגבר על טראומות. לא עברתי הטרדה/ מכות אבל כן היה אירוע אחד או שניים בחיים שלי שמאוד פגעו בי, שרק אם אני נזכרת או מדברת עליהם אני יכולה לבכות, ואני מעדיפה לא להרחיב מה זה היה. מבחינה נפשית אחרי האירועים האלה לא הייתי אותו הדבר, אבל לא נתתי לזה להרוס לי הכל. היה לי חשוב להזכיר לעצמי שאני לא מוותרת, שאני לא פוגעת בעצמי, משום בחינה, שאני לא אתן לאחרים להרוס לי את החיים.

קצת כמו מי שענתה לך כאן, אני רוצה ושואפת לקחת שליטה על החיים שלי. כל החיים שלי המטרה העיקרית שלי הייתה להשיג לעצמי, ולילדים העתידיים שלי חיים טובים יותר ממה שקיבלתי, ואני עובדת כל החיים למטרה הזאת, גם אם בדרך קשה, ואני נפגעת, אני מתגברת ומתרכזת במטרה. כרגע הלימודים הם אמצעי למטרה, הכי חשוב לי ביטחון כלכלי.

אני הייתי מציעה לך להגמל קודם כל, לא בושה לקבל עזרה, תעזרי במישהו שאת סומכת עליו, ואם אין אף אחד כזה זה גם בסדר. יש לי כמה אנשים שאני מרגישה שאכפת להם ממני, אבל עם הדברים שהכי פגעו בי, אני לא מדברת עם אף אחד, ואין לי עם מי, אף אחד לא מבין, לאף אחד לא אכפת, זה גם בסדר, העיקר שיש לי את עצמי, ולך יש את עצמך. חברים לא קל למצוא, אבל אפשרי, גם אני שאני אוהבת את הלבד שלי, ודי חנונית וביישנית תמיד מוצאת לפחות 1, לפעמים צריך להתעלות על עצמנו, לאגור ביטחון ולגשת למישהו. אני ניגשת לרוב למי שאני רואה שלבד כמעט כמוני, אנשים כאלה אתה לא צריך להתאמץ כדי להתחבר אליהם בכלל, הם לרוב רק מחכים שמישהו יבוא. לגבי לימודים- אני חושבת שזה הרבה כוח רצון. אם יש לך משהו להשלים אז יש הרבה חומר באינרטנט. את רק צריכה להחילט שחשוב לך ללמוד ותצליחי- פשוט לבוא לשיעורים, להגיש עבודות בזמן, לדאוג שלא יהיו פערים, ללמוד למבחנים.

אל תוותרי לעצמך רק כי קשה, זה שהחיים לא היו לך קלים לא אומר שאת צריכה לוותר, אחרת יהיה לך רק קשה יותר בהמשך. לא תוכלי להשאר לתמיד בחדר, עם האלכוהול. כדאי שתקחי אחריות על עצמך ועל החיים שלך עכשיו ותעשי שינוי

שואל השאלה:
בעיניין הלימודים אמרתי שאני כן רוצה ללמוד אבל הבעיה שהרווחה לא נותנת לי עד שאני לא אעשה איתם שיחות ושיט כזה ואני לא רוצה לעשות את זה
ויש לי מטרות ואני בדרך להגשים אותם אבל הבעיה היא שלפעמים יש מרגישה ריקנית אז אני שותה אבל הפסקתי עם זה כבר כי זה לא טוב לי
ותאמיני לי במשך הרבה זמן חשבתי רק טוב למרות כל החרא הזה אבל יש רגעים שאני נשברת ואני מתחילה לבכות

את בכיינית.

שואל השאלה:
אוקיי ולמה זה?

היי, אני לא מכירה אותך ולא יודעת באיזה מלחמות את נלחמת ומה את עוברת אבל נשמע שאת נלחמת הרבה ושכן אכפית לך מעצמך (אחרת לא היית שואלת את השאלה הזו) ונשמע שאת גם כן הגעת להישגים משמעותיים לך בחיים שלך ושאת כן מתקדמת ואני חושבת שאת צריכה להיות גאה בעצמך על זה. מותר שיהיו רגעים של פורקן ויאוש והרגשה ששום דבר לא מתקדם ולא רוצים לעשות שום דבר, לכולם (סמכי עלי) זה קורה לא משנה מה הם עוברים בחיים גם אם שאיפות חייהם מסתכמות בלקפל מפיות. אל תרגישי אשמה על זה, תדעי שזו עוד אחת מקשת הרגשות שלך, אגב- מסתבר שזה דבר ידוע יחסית שאחרי פסח זו תקופה כזו בשנה שזה ממש נפוץ בה להרגיש ככה כי זה פשוט שלב די מייאש של השנה כי זה לא ממש התחלה ולא ממש סוף וזה מבלבל.
אם תרצי להתייעץ ולפרט באופן יותר ספציפי ורחב מה יושב עלייך ומה החלומות שלך ומה את מרגישה שעוצר אותך את מוזמנת לשלוח הודעה ונדבר:)

שואל השאלה:
לפי מה שקראת בשאלה הזאת מה לדעתך אני צריכה לשנות בעצמי?^
אני באמת צריכה ורוצה להשתנות

אני לא יודעת, לפי מה שקראתי סיפרת בעיקר על דברים שקרו לך ועל דברים שאת לא מצליחה עכשיו..
היום את כבר אדם אחר (נכון, עם אוסף חוויות מהעבר) ויש לך התמודדויות ספציפיות ויום יומיות שצריך להבין איך לתמרן עם המטענים שיש לך עכשיו בזה הרגע ואני משערת שיש גם דברים שאת כן עושה וחושבת בנוסף לאלה שאת לא. בתכלס.. אני לא באמת יודעת איזה התמודדויות יש לך עכשיו באופן ספציפי. אני כן יכולה לשער השערות, לא ממש רוצה להכניס לך מילים לפה אבל אני אנסה- נניח תחושת בדידות זה דבר שיכול להיות שקשור לחיים שלך כרגע?

שואל השאלה:
אני סבבה עם זה שאין לי חברים כי באלי לסדר את עצמי נפשית ואז להתעסק בכל זה
אבל האנשים מסביבי מרחמים עליי וחושבים שאני לבד לא מבחירה
אז אני לא מרגישה בדידות אבל מרגישה בעיקר שעמום

אני אגיד לך למה שאלתי את זה. פשוט הרבה פעמים תחושת ריקנות וחוסר רצון לעשות כלום מגיעה מבדידות. לפעמים קשה לקשר בין השניים אבל אני יודעת שבחיים שלי ושל האנשים סביבי זה התבהר באופן די מובהק בזמן האחרון ואני מניחה שזה נכון גם לגבייך. בני אדם מסוגלים להתמודד עם הרבה מאוד דברים ולהמשיך בחיים שלהם למרות הרבה מאוד קשיים וגם את, אבל כשאין את הסביבה התומכת והמכילה כל המשא הופך לכבד פי 8 בערך וכל מבוי סתום הכי קטן הופך לחור שחור ובמצב כזה- קשה על גבול הבלתי אפשרי להתקדם לאנשהו בחיים.
כולנו צריכים אנשים שיבינו אותנו ויהיו איתנו וכולנו צריכים תמיכה נפשית באיזשהו אופן ונקודת מבט חיצונית שיכולה לשקף לנו דברים או להזכיר לנו מי אנחנו ומה קורה סביבינו כשהרגש מעוות את המציאות (והרגש מעוות את המציאות לא מעט..). ואת ספציפית עם כל מה שאת עוברת ועם כל מה שאת מתמודדת נראה לי צריכה את זה במיוחד ונשמע לי מאוד הגיוני שקשה לך להתקדם ולעשות את מה שאת רוצה לעשות (למרות שאת גם כן מצליחה לפעמים למצוא את הכוחות לפי מה שאת מתארת שזה בעיניי מאוד לא מובן מאליו ואני מאוד מעריכה אותך על זה). אני לא בהכרח מדברת על חבורת אנשים שאפשר לצאת איתם בערב או משהו, יכולים להספיק גם שניים שלושה או אפילו חבר או אדם אחד (אפשר גם מדריכים/ מורים/ הורים/ מוכרת בסופר או ווטאבר) שבאמת מבינים אותך ותומכים בך ונותנים לך ביטחון ואת סומכת עליהם ומרגישה שהם אוהבים אותך ואכפית להם ממך.
שאלה- את נמצאת בטיפול פסיכולוגי?

כתבו לך הרבה דברים ואני קראתי הכל זה באמת הרבה
ממה שהבנתי הרווחה לא נותנת לך ללמוד מדוע?
ואם את צריכה להפגש איתם אז למה את לא נפגשת איתם?
לפי מה שקראתי הבנתי שעברת הטרדה מינית. יחס עם ההורים לא טוב....
את שותה לבד...
אף אחד מהכותבים לא איש מקצוע... האם יצא לך לדבר אם פסיכולוג?
האם חשבת לדבר אם היועצת בבית הספר?
האם זה קשור לכך שהרווחה רוצה לדבר איתך?
בעניין הלימודים? איזה מקצועות את צריכה עזרה בהם?

שואל השאלה:
כי שלחו אותי לאותו אבחון פעמיים למרות שאני סבבה וחיכיתי לאבחון השני 7-8 שעות ואני לא צוחקת והם סתם מעבירים אותי ממקום למקום ונמאס לי שמתייחסים אליי כמו אל בובה
ואני סבבה עם אמא שלי פשוט לפעמים היא מקללת אותי ובצדק
ואני לא אוהבת לדבר על הרגשות שלי במציאות
ובלימודים אני ממש טובה ואני מקבלת ציונים גבוהים פשוט הפסקתי ללכת לבית ספר כי לא היה לי חשק

אבל לא ענית לי על השאלה למה הם שלחו אותך לאיבחון?
ואת צריכה באמת איש מקצוע ולדבר איתן על הרגשות שלך
כמו שאת עושה פה בקבוצה אפילו שזה אנונימי.
את הרי מזהה שיש בעיה אצלך ואת רוצה לפטור אותה.
אנחנו זה סוג של כדור הרגעה זה לא באמת תרופה

שואל השאלה:
אני לא אוהבת לדבר על הרגשות שלי במציאות זה סתם מעצבן ואחר כך אני מרגישה עם זה רע
ושלחו אותי כי לא הגעתי לבית ספר מלא זמן והאבחנה של המטומטמים האלה הייתה שיש לי דיכאון אבל אני יודעת שאין לי כי בכללי אני בן אדם די שמח

שמעי, דיכאון או לא דיכאון, לא הגעת הרבה זמן לבית ספר והסיבה היא סיבה נפשית לא? אם לדבר על הרגשות שלך עושה לך רע סימן שמשהו יושב שם שצריך לפרק לא? אחרת זה לא היה כל כך כואב...
נשמע שהנפש שלך מבקשת עזרה ותשומת לב. אני יודעת שזה נשמע רוחני ומוזר להגיד את זה ככה אבל גוף ונפש אלה דברים די דומים בסך הכל וכמו שכשמשהו לא בסדר ברגל שלך היא תתחיל לכאוב ולא משנה כמה תנסי להמשיך ללכת הגוף שלך יאותת לך שמשהו לא בסדר איתה (וזו לא בהכרח נכות, לפעמים סתם תקוע קוץ) אז ככה גם הנפש שלנו. אני כן חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור, מה שהרווחה תגיד זה מה שהיא תגיד אבל רק את יודעת מה את באמת מרגישה ובמהלך טיפול ממושך יותר תוכלי לתת תמונה מלאה יותר והפסיכולוג שלך אם תתני לו יוכל להכיר אותך באמת ולתת אבחנה או חוות דעת קצת יותר מדוייקת לך. היום אנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי גם כשסתם יש להם איזשהו רגע בחיים שהם צריכים עזרה וזה משהו שיכול לקרות לכולם ולא צריך להיות חולה נפש או בדיכאון קיצוני בשביל זה, זה לא אומר עלייך שום דבר רע (לא שדיכאון ומחלות נפש הן מילים גסות כן?) ואם תמצאי את הפסיכולוג המתאים זה יכול מאוד לעזור מניסיון (אגב, אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים ואין לי שום מחלת נפש או דיכאון..).

שואל השאלה:
לא הלכתי כי לא היה לי חשק ולבית ספר לא כזה היה אכפת אז למה לא?וגם אם הייתי באה לבית ספר הייתי מבריזה עם חברות וזהו
ואני לא אוהבת פסיכולוגים כי אני מופנמת ואני באמת שונאת לדבר עם הרגשות שלי
אני שונאת תשומת לב בגלל זה אני לא הולכת לכל הפגישות האלה כי הם מתערבים לי בחיים יותר מידי