זה נורמלי שזה מעצבן אותי?

הגיוני.
ואי אפשר לעשות כלום ככה זה אנשים אי אפשר לשנות אותם..

הגיוני ולא הגיוני. ברגע שאת חווה אובדן את רואה דברים באופן שונה, וקיי בחשבון שהן לא עברו את זה. הן לא מבינות את מה שאת עוברת ואת לא יכולה להאשים אותן... גם את היית ככה לפני שזה קרה...

הכי הגיוני שיש. אחרי שדבר כזה קורה רואים את החיים בצורה אחרת, לוקחים דברים יותר בפרופורציות כי מבינים שזה לא הגרוע מכל יכול לקרות. אז ברור שאת מרגישה ככה.
אבל מצד שני, כמו שמי שמעליי אמרה, את לא יכולה להאשים את חברה שלך, כי היא לא חוותה אובדן כמו שלך שגרם לה לקחת דברים בפרופורציות... ואני מניחה שגם את היית מתבאסת כך לפני מה שחווית...
אז בכל מקרה, זה הכי הגיוני שאת מרגישה ככה ואת לא צריכה להרגיש רע עם עצמך בגלל זה.
משתתפת בצערך

דבר ראשון אני משתתפת בצערך.
ולגבי השאלה:
כל דבר, שינוי, דרמטי בחיים שלנו (כמו פטירת אדם קרוב, במקרה זה) מכניסה אותנו לפרופורציות. זה לא שהשקפת עולמך בהכרח השתנתה, אבל התגובות שלך השתנו. זה לא שכל מה שהחברה תגיד ייסתיים ב"אבל על מה היא בוכה, לי קרה כך וכך...", פשוט סף הרגישות שלך לדרמות שקורות בחיים שונה עכשיו- ותמיד יהיה שונה.
את מבינה, לבחורה בצבא שכל עולמה סובב סביב הדרמות בבסיס- שינוי בחדרים או כל עניין אחר נראה הכי טראגי ודרמטי שיש. כל דבר יהיה קיצוני. אבל לעומת זאת, בחורה שעברה טרגידה (ועוד טרייה) בחיים, כמו אובדן, לא תביע את אותה מידת נרגשות מהבעיות הזוטרות שאולי נראו לה חשובות בעבר.
אז זה טבעי שתרגישי ככה, ואני מניחה שבמידה זו או אחרת תמיד תרגישי דיסוננס בין התגובות שלך לתגובות של אחרים ל"דרמות" מבחינת פרופורציה. אל תרגישי עם זה רע, ואל תצפי להבנה מאנשים שלא שותפים לחוויה הזאת- כי סף הבולשיט שלהם פשוט שונה משלך. תאחלי להם תמיד שלא יידעו לעולם.