5 תשובות
תעשו מה שאתם אוהבים וחושבים לנכון, כי אי אפשר לרצות את כולם..
כי לכל אדם יש צורת חשיבה שונה
תסתכלי על השם שלי ותפנימי
לכולם זה חשוב
לכולם אכפת מה חושבים עליהם.
אני לא מאמינה שיש מישהו שאדיש ב-100% לדעת הסביבה- כי בני האדם הם יצורים שחיים בחברה, וחלק מהעניין ההישרדותי זה ההתאקלמות בחברה. כלומר, כדי לשרוד בחברה תקשורתית- אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לחברה ולהיות גם "טיפוסים מרצים".
אדם שלא מרצה *במידת מה* את החברה שסביבו, מה לעשות, יסבול לפעמים מעיקומי אף. אתן לך דוגמא:
בחברה מרצה כמו בישראל, יש לחץ על נשים להתחתן ולהביא ילדים. אם את לא מתחתנת- לוחצים עליך להתחתן. ואם כבר התחתנת, תגיע השאלה "ומה עם ילד?". וברור שאף אישה לא צריכה לעשות דברים כאלה רק כדי לרצות- אלו החיים שלה. אבל זאת החברה שאנחנו חיים בה, ועם זה נתמודד.
דוגמא נוספת:
חברה עושה דיאטה, וממליצה לך בחום להתחיל גם (אני לא מדברת עליך כמובן, אבל אני משתמשת בפניה אליך כמשל). היא עסוקה מאוד בדיאטה הזו, וכל שיחה שלך איתה מתחילה ונגמרת בזה. היא אומרת לך שזה עוזר לה ואת חייבת גם! כי היא ירדה כבר 5 קילו, ולא יזיק לך... והלחץ הזה, לעשות כמוה, גורם לך לפקפק בעצמך ולהתחיל במשהו שאולי לא רצית.
ומה שאני מנסה לומר פה- הוא שהאכפתיות לגבי מה חושבים עליך, עלינו, הצורך הזה לרצות הוא הישרדותי. זה הדחף להשתלב בחברה. וזה נורמלי!
אבל...
חייבים לשים לב מתי הצורך הזה משרת אותנו, ומתי מזיק.
למשל:
הוא משרת אותנו כשאנחנו מגיעים למקום חדש, כמו לימודים או עבודה- ואנחנו עושים "קוף אחרי בנאדם" כדי להשתלב במקום: מחייכים לאנשים, מחקים אנשים כדי להבין מה צריך לעשות... עד ההסתגלות.
זה משרת אותנו באירועים חברתיים או משפחתיים, כשצריך קצת לזייף חיוכים כדי להשתלב במקום.
אבל זה לא משרת אותנו, אם הצורך הזה הופך לאובססיה לרצות כל אדם ואדם. זה פוגע בנו אם אנחנו מוותרים על עצמנו כדי שמישהו אחר יהיה מרוצה. זה פוגע אם ניתן למישהו לרמוס אותנו. זה פוגע אם נוותר על הבחירות הפרטיות *שלנו*.
לכן חשוב מאוד שתעשי את ההפרדה בין מה שמשרת אותך, למה שרומס אותך.
וברור לך שאת נפגעת מהצורך לרצות, מעודף אכפתיות מהסביבה.
אז אני רוצה לומר לך, שבניגוד למה שנדמה לנו- הסביבה לא באמת כ"כ עסוקה בנו:)
אנשים לרוב לא ייבחנו אותך בזכוכית מגדלת, והצורך הזה לרצות הוא בעיקר עניין פרטי שלנו. אנשים שמטיפים לך מה לעשות- הם עושים את זה לרוב מתוך עיסוק מתמיד בעצמם (כמו בדוגמא של הדיאטה). הם לא באמת עסוקים בלחשוב מה את עושה או תעשי.
ומי שמעיר לך? האמת, שהוא עומד לשכוח מהעניין לא הרבה זמן מהרגע ששוחח איתך.
ואנשים שיורדים לחייך? יעשו את זה לרוב כדי להעצים את עצמם.
ואת יודעת למה זה? כי אנשים עסוקים בעצמם. כי גם העיסוק המתמיד *שלך* במה אחרים יחשבו *עליך*- זה לשקוע בעצמך. וכולם כאלה, במידה זו או אחרת.
אז העצה שלי אליך, היא לחשוב על מה שכתבתי.
כי אני חושבת שברגע שתפנימי, עם כל כמה שזה לא פוליטיקלי קורקט מצידי לכתוב את זה, שאף אחד לא באמת מתעסק במה שאת עושה באותה המידה שלך אכפת מזה- אולי יוקל לך. כשתביני שאת לא תחת מיקרוסקופ, תרד לך אבן מהלב.
ואם בכל זאת מישהו מצפה ממך למשהו שאת לא מוכנה לעשות- שימי פס.
אלו החיים שלך, שואלת השאלה יקרה!
והם רק בידייך:)
אני לא מאמינה שיש מישהו שאדיש ב-100% לדעת הסביבה- כי בני האדם הם יצורים שחיים בחברה, וחלק מהעניין ההישרדותי זה ההתאקלמות בחברה. כלומר, כדי לשרוד בחברה תקשורתית- אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לחברה ולהיות גם "טיפוסים מרצים".
אדם שלא מרצה *במידת מה* את החברה שסביבו, מה לעשות, יסבול לפעמים מעיקומי אף. אתן לך דוגמא:
בחברה מרצה כמו בישראל, יש לחץ על נשים להתחתן ולהביא ילדים. אם את לא מתחתנת- לוחצים עליך להתחתן. ואם כבר התחתנת, תגיע השאלה "ומה עם ילד?". וברור שאף אישה לא צריכה לעשות דברים כאלה רק כדי לרצות- אלו החיים שלה. אבל זאת החברה שאנחנו חיים בה, ועם זה נתמודד.
דוגמא נוספת:
חברה עושה דיאטה, וממליצה לך בחום להתחיל גם (אני לא מדברת עליך כמובן, אבל אני משתמשת בפניה אליך כמשל). היא עסוקה מאוד בדיאטה הזו, וכל שיחה שלך איתה מתחילה ונגמרת בזה. היא אומרת לך שזה עוזר לה ואת חייבת גם! כי היא ירדה כבר 5 קילו, ולא יזיק לך... והלחץ הזה, לעשות כמוה, גורם לך לפקפק בעצמך ולהתחיל במשהו שאולי לא רצית.
ומה שאני מנסה לומר פה- הוא שהאכפתיות לגבי מה חושבים עליך, עלינו, הצורך הזה לרצות הוא הישרדותי. זה הדחף להשתלב בחברה. וזה נורמלי!
אבל...
חייבים לשים לב מתי הצורך הזה משרת אותנו, ומתי מזיק.
למשל:
הוא משרת אותנו כשאנחנו מגיעים למקום חדש, כמו לימודים או עבודה- ואנחנו עושים "קוף אחרי בנאדם" כדי להשתלב במקום: מחייכים לאנשים, מחקים אנשים כדי להבין מה צריך לעשות... עד ההסתגלות.
זה משרת אותנו באירועים חברתיים או משפחתיים, כשצריך קצת לזייף חיוכים כדי להשתלב במקום.
אבל זה לא משרת אותנו, אם הצורך הזה הופך לאובססיה לרצות כל אדם ואדם. זה פוגע בנו אם אנחנו מוותרים על עצמנו כדי שמישהו אחר יהיה מרוצה. זה פוגע אם ניתן למישהו לרמוס אותנו. זה פוגע אם נוותר על הבחירות הפרטיות *שלנו*.
לכן חשוב מאוד שתעשי את ההפרדה בין מה שמשרת אותך, למה שרומס אותך.
וברור לך שאת נפגעת מהצורך לרצות, מעודף אכפתיות מהסביבה.
אז אני רוצה לומר לך, שבניגוד למה שנדמה לנו- הסביבה לא באמת כ"כ עסוקה בנו:)
אנשים לרוב לא ייבחנו אותך בזכוכית מגדלת, והצורך הזה לרצות הוא בעיקר עניין פרטי שלנו. אנשים שמטיפים לך מה לעשות- הם עושים את זה לרוב מתוך עיסוק מתמיד בעצמם (כמו בדוגמא של הדיאטה). הם לא באמת עסוקים בלחשוב מה את עושה או תעשי.
ומי שמעיר לך? האמת, שהוא עומד לשכוח מהעניין לא הרבה זמן מהרגע ששוחח איתך.
ואנשים שיורדים לחייך? יעשו את זה לרוב כדי להעצים את עצמם.
ואת יודעת למה זה? כי אנשים עסוקים בעצמם. כי גם העיסוק המתמיד *שלך* במה אחרים יחשבו *עליך*- זה לשקוע בעצמך. וכולם כאלה, במידה זו או אחרת.
אז העצה שלי אליך, היא לחשוב על מה שכתבתי.
כי אני חושבת שברגע שתפנימי, עם כל כמה שזה לא פוליטיקלי קורקט מצידי לכתוב את זה, שאף אחד לא באמת מתעסק במה שאת עושה באותה המידה שלך אכפת מזה- אולי יוקל לך. כשתביני שאת לא תחת מיקרוסקופ, תרד לך אבן מהלב.
ואם בכל זאת מישהו מצפה ממך למשהו שאת לא מוכנה לעשות- שימי פס.
אלו החיים שלך, שואלת השאלה יקרה!
והם רק בידייך:)
באותו הנושא: