היי בא לי לפרוק.. אני בקורס מדצים כרגע(המשך למטה)

אני באמת לא יודעת אם בכלל מישהו יקרא את זה. השעה עכשיו 2:04 וכולן כולן כבר ישנות כמו דובות וזה הלילה הראשון מתוך 9 לילות לפני איזה שעתיים חשבתי שאני מתה עשו כיבוי אורות וקיבלתי רגלים קרות כמו תמיד, התחלתי להלחיץ את עצמי ולחשוב מה אני עושה תשעה לילות במקום הארור הזה בלי לראות את המשפחה ולישון בכיתות במקום לחשוב על הלילה הספציפי הזה הכנסתי את עצמי לסוג של בועה, ולא יכולתי להפסיק לבכות, חברה שלי האהובה הרגיעה אותי אבל כל הזמן המשיכו לרדת דמעות, אפילו שהפסקתי לבכות כל הזמן דמעה דמעה ומסביבי הכל טישו וכולן כבר מוכנות לישון על המזרון שלהן.
זה כל הזמן קורה לי,
אני סיימתי טיפול על זה אבל מה שאני לא מבינה זה את עצמי.. למה אני ככה? למה אחרי טיפול מפרך ועוזר לי אני מגיעה למצב כזה עוד הפעם? יש לי דה ז'ה וו רציני ולא בקטע טוב...
אני כל הזמן אומרת לעצמי מה יש לך זה לילה זה פאקינג שש שעות את קמה בשש מחר למה את נישברת תתמקדי בלעבור את הלילה הזה בלי לחשוב מה יהיה הלאה.. ותפסיקי כבר להלחיץ את עצמך..
אמא ואבא לא ענו לי כי הם בחול ואחרי שעתיים נרגעתי מאוד הייתי בסבבה לגמרי ואז אמא שלי שלחה לי הודעה לשאול מה קורה שהיא לא יכלה לענות הטלפון שלה היה בלוקר ואמרה שהיא אוהבת אותי והיא גאה בי וזה תמיד לא קל בהתחלה... ישר ירדו לי דמעות..
אפילו שאני רושמת את זה העין מוצפת.
אין לי כבר מקום לכתוב אז אני אסיים למרות שיש לי עוד הרבה...