אפשר חוות דעת על שני קטעים שכתבתי?

זה הראשון:
מהרהרת, מעורערת, מנסה, מחפשת
פשוט מטומטמת. אני בוכה ונשברת,
חושבת, כועסת, מתרסקת ולבסוף, צועקת:
צועקת לעולם, צועקת על כולם, צועקת על היקום,
צועקת על הקיום, צועקת על מחשבות, צועקת עליך, צועקת עליו, צועקת עליי. אני לא מוצאת תקווה, אני לא מוצאת רצון, אני רק צריכה חיבוק שיחזיר לי את הביטחון.



זה השני:
אני רואה את הילדים, כולם הולכים רצים חוזרים ורק אותי הם לא מקבלים, רק אני חוצן מיוחד הרי מוזר זה מיוחד, כי מוזר זו קללה, כי שוני זה רע, אבל לא כולנו שונים? לא כולנו מיוחדים ומוזרים? כולנו חברה אחת גדולה שפוגעת בכולם ללא הפסקה, אנחנו רואים רק שליליות במקום לחיות בחיוביות.אנחנו פוגעים ושוברים ורומסים כל תקווה כל רצון כל טיפת
אהבה, כל שמחה שנשארה בילד תמים, אנחנו רעים.

בקטע השני אני יודעת שאני מדברת על שליליות ויצא שכתבתי בשליליות, זה עדיין לא גמור אבל אשמח לחוות דעת(: