מישהו מבין קצת בנפש?

לדעתי דרך עזרה מקצועית

שואל השאלה:
זה לא עד כדי כך גרוע. אני לא פסיכית שמשקרת בכל מילה. אני פשוט מנתחת דברים שאנשים שמולי עושים, אוספת מזה מידע ומתכננת איך להתייחס לבן אדם הזה בעתיד בצורה שתועיל לי הכי הרבה. זה אולי דוחה, אבל זה שירת אותי היטב בעבר. פשוט בא לי לנסות לחוות דברים מנקודת מבט אחרת.

איי, זו גישה מעט תמימה. ניתוח של המציאות שמוצגת בפניך, ביקורת, מודעות גבוהה , הם דברים שמצביעים על אינטילגנציה.

איך לגרום לו לעשות את מה שאת רוצה שהוא יעשה?
אם הוא יגיב ככה, איך כדאי להגיב בשביל שיצאו התוצאות המירביות עבורי?

קודם כל, זו לקיחת האינטליגנציה הזו לרמה של שימוש עצמי. זה דבר כמעט מובן מאליו, אם את על אי בודד, את תשתמשי באמצעים שיש לך על מנת לשרוד.

אבל את לא יכולה להפסיק לנתח. מניעים, כוונות, רעיונות שעומדים מאחורי, את השטחיות הבנאלית והשכיחה, ולענות על שאלות שעולות לך כשאת מתבוננת בדבר מסוים.

מה שאת כן יכולה לעשות, זה קודם כל להצדיק, מבחינה הגיונית את הדברים שאת עושה. להסביר לעצמך למה זה בסדר אם זה מה שמציק לך.
אבל אם מה שמציק לך היא העובדה שאת לא מסוגלת להרגיש כמו כולם, לראות את הצלליות שעל הקיר בלי לחשוב על מה שעושה אותן?
תביני שלדעת יותר פירושו לדעת להתמודד בצורה טובה. להיות פחות מודעת למה שקורה אולי יגרום לך להיות טיפשה ומאושרת, אבל זה לא המצב, ואת צריכה לדעת איך לספק את עצמך כשאת יודעת כל כך לעצמך. יש את הציטוט
one can easily forgive a child who is afraid of the dark
but one cannot forgive a man who is afraid of the light
מהשיר של אורפן לנד, the cave. לא מאוד קשור, אבל נזכרתי בו. עצם היכולת שלך לשפוט בצורה אובייקטיבית וביקורתית את מה שמוצג בפניך, היא נהדרת.

שואל השאלה:
הילדה עם התעויוט, תודה. ממש הרגעת אותי❤
קלעת בול לאיך שאני חושבת. זה מרגיש טוב;)

ילדים הם מניפולטיביים. אני חוששת להגיד שכולם, כי אין לי ביסוס אמין, אבל ברגע שהם בוכים, הם מקבלים את מה שהם רוצים, והם שמים לב לזה. קשה לא. היצר שלהם מגיב בהתאם וכך הם בוכים עד שהם מקבלים את מה שהם רוצים. כשהם מתבגרים הם מוצאים דרכים אחרות שפועלות על ידי ניסוי וטעיה.

שואל השאלה:
okbitch, אני מבינה אותך. באמת:). אני חושבת פשוט שכדאי שתתכנני בראש איך את משתמשת במידע, ואז זה עוזר להרגיע את הדחף באמת לפעול. יש לך את הידע ואת לא חייבת להשתמש בו. זו בחירה שלך.

זה לגמרי נורמלי להתנהג בצורה הזו. זה קצת מפחיד כי קריאה כזו של סיטואציה בגיל קטן מתפרשת אצלך כשמשהו שלא כולם מסוגלים לעשות, שמשהו שונה בך, אבל זו צורת חשיבה יותר נפוצה ממה שחושבים.

במקום לבקר אותה בכן, ולהאשים את עצמכן בשימוש שלה, תנצלו אותה לטובה. זה לגמרי אפשרי. אל תשקעו באשמה עצמית ואנוכיות. כל בן אדם הוא בעל יצרים אנוכיים.

בשמחה:)

ההורים שלך הבינו את ה"מניפולציה" והגיבו בהתאם, ואת הגבת בחזרה כי הבנת שאת צריכה לשנות את היחס שלך על מנת לקבל את מה שאת רוצה. שוב, זה באמת מפחיד לחשוב על כך. זו הרבה מודעות בשביל ילדה קטנה, אבל אני לא חושבת שזה משהו לא בסדר. למה שבתור ילדה, אם יש לך את הידע על הדרך שבה את יכולה להשיג משהו, לא תשתמשי בה? את לא יכולת לדעת שזה משהו שהמוסריות שלו מוטלת בספק. וגם אם כן, איך אפשר לעמוד בפיתוי שכזה? להשתמש בכלים שיש לך בשביל לקבל את מה שאת רוצה? אני לא מאמינה שיכולת לפעול אחרת, ושהדרך הזו היא לא נכונה או דוחה. יש לך עכשיו שיקול דעת, תציבי לעצמך את הגבול המוסרי שלך, תרשי לעצמך לבחון אותו, ותביני מתי זה בסדר ולא פוגע באף אחד לנצל את המצב לטובתך, ומתי זה כבר לא בסדר.

שואל השאלה:
אני לא מצליחה לראות סיטואציות בצורה אובייקטיבית. להפך, אני פזיזה ומאוד נשלטת על ידי הרגשות שלי. אני יודעת שזה אכזרי, אבל לא אכפת לי לנצל אנשים. נכוויתי פעם ומאז אין לי שום רגשות אשמה כלפיהם. ממילא אני לא מצליחה לנתח את מי שאני אוהבת, ומכל השאר לא אכפת לי. זה כל הזמן מתנגש, הצורך לפעול לפי התכנית והרגשות שלי. אני הרבה פעמים מעדיפה להיות צודקת על פני להיות חכמה. זה קצת מפריע לי, אבל שוב, לא אכפת לי. עד כמה זה משנה את מה שאמרת?

שואל השאלה:
❤

אני בעיקר ניסיתי לגרום לך לא להרגיש רע, אבל אם את לא מרגישה רע, קודם כל, אני לא אשפוט אותך.
אם את רוצה לנצל את הסיטואציה בצורה המירבית, את צריכה, לדעתי, לראות את הסיטואציה כמו שהיא, ואת מה שאת רוצה בנפרד, ולעשות את מה שאת מאמינה לנכון בעזרת היכולת שלך להבחין איך להשיג את מה שאת רוצה. נשמע קצת רובוטי, אני אפילו לא יודעת אם תוכלי להצליח לעשות את זה, אבל אם את האנשים שאת אוהבת את לא מצליחה לנתח, האובייקטיביות יכולה לעזור לך. אם את בכלל מעוניינת. לפעמים אותך אנשים הם אלו שהכנות וחוסר המניפולציה הופכים את הקשר לקשר הרבה יותר טוב. ולערבב את שניהם, אצלי למשל, גרם לתחושת אשמה יותר חזקה מאנשים אחרים. אבל זה תלוי בך, ואני לא מכירה אותך ואת הדרך שבה את תפעלי. אני לא מתיימרת להבין, אבל אני יכולה להניח שההתנגשות הזו יכולה לנבוע מפחד או דחייה של פעולה בסיטואציה מסוימת על פי או היצר או ההגיון. זה מזכיר לי מאוד את התיאוריה של פרויד לגבי נפש האדם אם תרצו לקרוא עוד, אבל בשביל להחליט מה לעשות בסיטואציה נתונה, את חייבת לשלב את הרגשות שלך, היצר שלך ואת ההגיון שלך. היצר הוא לא הגיוני, הרגשות שלך לא יכולים להיפסק ולהידלק על פי החלטה. את חייבת לפעול בשילוב ולראות איך את עושה את השילוב הזה

בכל אופן, אני יודעת שהתשובות לא אידיאליות. אם אתן צריכות לדבר אני בכל זאת כאן, ואני מקווה שתצליחו להבין מהי הדרך הנכונה בשבילכן לפעולה בה.
מקווה שעזרתי;)

שואל השאלה:
וואו. הייתי בשוק כשראיתי שאת בת 15. את מתנסחת ומבינה כמו פרופסור באוניברסיטה. אני חושבת שכל הניתוח פועל כמנגנון הגנה, אם הוא נכבה ברגע שאני סומכת על מישהו מספיק. אני חושבת, ולפחות מקווה מאוד, שהתפרצויות הרגשות המאסיביות האלה הן שלב אחרי הדחקה ארוכה מאוד שבה היתה שכבת בידוד עבה בין מה שהרגשתי לאיך שפעלתי. לפני כמה זמן העמדתי במקום מישהי שהתנשאה עליי, וזה הרגיש כל כך טוב שאני חושבת שהתמכרתי לתחושה. אני מקווה מאוד שעכשיו זה ההתלהבות ההתחלתית ושהיא תיפסק מתישהו, או שאני אלמד לשלוט בזה. הרבה פעמים הרגשות שלי לא תואמי סיטואציה וזה מבלבל. אבל אני מבינה את מה שאת אומרת. איך את כל כך מבינה בזה?

הסיפוק בהפתעה הקטנה הזו גדול, תאמיני לי:)
בעיקרון את צודקת. כשאת נפגשת עם משהו לא מוכר, את מנסה בדרך כלל להבין. אם מישהו שאת לא מכירה, בא אלייך באמצע הרחוב ואומר לך היי, את תנסי להבחין מהן הסיבות שלו לגשת קודם כל אלייך, אם הסיבות האלו מוצדקות, ומה הוא בעצם רוצה. אלו דברים שאת לא חושבת עליהם, אבל קורים. מהניתוח את מייצרת ידע ומשתמשת בו עבור הצרכים שלך. כולם עושים את זה, אבל את עושה את זה בצורה מודעת יותר, את צוברת ידע על הידע שהוא צובר עלייך, ואת פועלת בהתאם למי שאת חושבת שהוא חושב שאת, ומי שאת חושבת שהוא חושב שאת חושבת עליו. זה נשמע קצת מסובך, ואני יכולה להסביר עוד, אבל זה לא ממש רלוונטי. העניין הוא, שכמישהו רוכש את האמון שלך, האשמה והביקורת שאת מפנה לעצמך על המניפולטיביות הזו, מתפתחות. הרי, את רוצה שהקשר שלך איתו יהיה כנה, את לא מרגישה את הצורך הזה, להשתמש בידע שאת מסוגלת לצבור עליו כמשהו נגדו, כי גם אם תסבירי ותהיי כנה, את מסוגלת להשיג את זה. חוץ מזה, ההיכרות ומערכת היחסים הישנה גורמת לרגשות ולמחשבות לא אובייקטיביות, להשפיע על היכולת שלך לדעת מה אמיתי, מה את רוצה שיהיה אמיתי, ואז את לא באמת מסוגלת לוודא ולהסתמך על הידע הזה. לכן את גם לא משתמשת בו. הוא הופך לקצת חסר תועלת.
אם המוסריות לא מציקה לך כשאת מפעילה את המניפולציה הזו, אז קודם כל, את בן אדם מעניין שהייתי רוצה להכיר. והדבר שממנו את צריכה אולי לחשוש זו השליטה שלך לגביי המניפולציה הזאת. את יכולה להשתמש בה מתי שאת רוצה, אבל תנסי לראות שאת מסוגלת גם לא להשתמש בה ולהבחין מתי כדי לשמור על איפוק ומתי את יכולה להשתמש בה.
אני לא יודעת הרבה מעבר למצבים שאיתם אני התמודדתי ולסיטואציות שאני התמודדתי איתן. קראתי קצת על תיאוריות של פרויד, קישרתי ביניהן לבין מה שאני מכירה, ואני משתמשת באותה "מניפולציה" יחסית הרבה. בסך הכול מודעות שהובילה לשרשרת של מידע שלמדתי.
ותודה:)

שואל השאלה:
אף פעם לא חשבתי על זה ככה. זה ממש מעניין. הבעיה היא שאני לא יודעת איפה הגבול.. כשהייתי קטנה התחנפתי הרבה. זה תמיד עזר לי לקבל את מה שרציתי. אם גם בתור ילדה קטנה הייתי משתמשת בזה, אני חושבת שאני לא כל כך יודעת איך להבדיל בין מניפולציה והתנהגות רגילה. אני די בטוחה שאני לא מפעילה את זה על מי שאני אוהבת, אבל איך אפשר לדעת? מאחורי כל דבר שאנחנו עושים יש אינטרס. בסופו של יום אנחנו תמיד עושים את מה שטוב בשבילנו. מה ההבדל בין זה לבין מניפולציה?
אה, ונ.ב- תודה שאת מסבירה לי. אני מעריכה את זה:)

המוסר לא מטריד אותי. אני חושבת שיכול להיות שזה בגלל שלפני כמה זמן הייתה תקופה שבה פיתחתי שנאה מסוימת כלפי בני גילי. היתה לזה סיבה, אבל כרגע, מבחינתי, אם הם לא חכמים מספיק כדי לזהות את המניפולציה שלי, הם לא ראויים שאדלג עליהם. התחלתי לראות דברים כמו מלחמה, ואם הם לא בצד שלי, שיסבלו. זה פשוט היה סוג של מעבר חד מלדאוג רק לאחרים ללדאוג רק לעצמי. עכשיו לא אכפת לי. אני נמצאת איפה שעושה לי טוב. זו ראיה מאוד דיכוטומית, ואני מודעת לזה, אבל שוב, לא אכפת לי. זה מאוד מפשט את הדברים וגוזל הרבה פחות אנרגיה, וזה מה שמתאים לי עכשיו. הבנתי שחיים רק פעם אחת וכדאי להפיק מזה הכי הרבה שאפשר.

אני משתפת אותך בתהיות שלי על הנושא, אני באמת לא יודעת.
אני חושבת שמהרגע שנעשית מודעת לדרך הזו, להשיג את מה שאת רוצה, היא הפכה להתנהגות הטבעית שלך. היא לא התנהגות נורמטיבית, אני מניחה, אבל טבעית ולגיטימית בשבילך.

למשל, יש את השאלה, האם אינטרס אנוכי מבטל מעשה טוב? בפירוש מסוים ולא מדויק, חוק חסידי אומות העולם, שאומר שרק אם לא היו מטרות רווח, אדם יכול להיחשב כחסיד אומות עולם, אומר שברגע שיש אינטרס אנוכי, הגמול והתודה על המעשה הטוב, לא ראויים.

ולפעמים ההרגשה היא כזו. הרבה ביקורת עצמית שאנשים מפנים כלפי עצמם היא החשיפה לאינטרסים שלהם, בעוד שאדם שעשה את אותו המעשה מאותה הסיבה, לא נמצא "אשם".
זה גם עניין מוסרי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה.
כשהיית ילדה, הבעיה לא באמת הייתה שם. ילד פועל הרבה יותר על פי היצרים שלו, ולכן הוא משתמש בדרכים שלא נחשבות מוסריות (לעורר אמפתיה מזויפת אצל ההורים כדי לקבל תשומת לב). והשימוש שלו בדרכים האלה לא נשפט בחומרה. או נשפט בכלל. בדרך כלל מה שקורה לילד, אחרי שהוא כבר לומד לדבר, הוא מביע את הצרכים שלו במילים, ואם הוא לא מקבל אותם, הוא בוכה. אחרי גיל מסוים הבכי לא עובד, והוא מנסה לשכנע את ההורים שלו ולהשיג את מה שהוא רוצה. הדרך הזו, היא בעזרת המודעות להורים ולכך שגם הם מעבדים את מה שאתה אומר להם, ופועלים על פי זה. אז במקום לספר את האמת ולשכנע, הרבה יותר קל לתמרן על מנת להשיג את מבוקשך.

אני למשל, כבר לא מכירה דרך אחרת. מאוד קשה לי עם כנות, הרבה זמן גם כלפי עצמי בגלל בועה חברתית מסוימת.

המניפולציה היא הדרך שבה את מממשת את האינטרס שלך וגורמת לו להתגשם. בדרך מאוד ישירה, וזה קצת אירוני. את רוצה להשיג משהו, אם תגידי את האמת את לא תקבלי אותי, אז את מעוותת את הסיפור בעזרת אמצעים רטורים, את מקצינה חלקים, מקטינה אחרים, כדי שכשהדברים שלך יקלטו אצל ההורים שלך, הם יחשבו לבד על מה שאת רוצה להשיג. לגרום להם לחשוב שזה היה הרעיון שלהם ולכן הוא יותר טוב מכשאת תציעי אותו.
אני לא יודעת בדיוק מה ההבדל, אני מניחה שהמודעות למה שאת עושה ומה שעומד מאחוריי, משחק כאן תפקיד חשוב.
ותודה:) אני גם מעריכה אותך, על המחשבה ועל המודעות. את לחלוטין אדם שהייתי רוצה להכיר.
קצת מצחיק אותי, שאפילו כאן, בשורות האלו, אפשר לראות ולנתח את הרושם והמחשבה שמאחורי. הכי קל לשחק את המשחק הזה ולהבחין בו בשיחות שיוצרות את הרושם הראשוני כלפי אדם מסוים. אני בטוחה שהבחנת בזה והיית מודעת לאופן שבו את מציגה את עצמך בפני מישהו יותר מפעם אחת.

שואל השאלה:
בוודאי:) עשיתי מלא תיקונים. אם את מגיעה למקום עם ציפיות גבוהות והנתונים שלך לא לטובתך, את משחקת עם המילים ומנמיכה את עצמך כדי לצאת טובה עם ביטחון עצמי נמוך.אני מכירה את זה:) וזו רק שיטה אחת ובסיסית. יש כל כך הרבה.את חושבת שאפשר להיות מניפולטיבי ועדיין כנה? זה טיפה סותר, אבל לא ממש. אני התחלתי להיוודע למניפולטיביות שלי גם כן כתוצאה מבועה. מרגע שאין לך עם מי לדבר את מתחילה ממש להקשיב לעצמך, הא?;) זה כל כך עצוב. תגידי, את חושבת שכל האנשים רואים את העולם כמונו? והם המניפולטיביים בעיניהם אבל לא מדברים על זה ככה שכל אחד חושב שכל השאר סתומים?וגם איזה מעניין זה שאפשר ללמוד מלא על הבן אדם רק מבחירה ומיקום של מילים. זה מדהים. את יודעת, אני חושבת שעוד סיבה שאני לא מרגישה אשמה זה בגלל שאני אומרת לאנשים שאני רעה. הם אולי קולטים את זה בצחוק בגלל הנימה שלי, אבל אני, מבחינתי, משוחררת מהעול של השקר. זה מאוד קל להיפטר מאחריות. וגם, כל החלק של מוסר, בצורות מסוימות, מאוד מטופש בעיני. לעשות דבר שפוגע בשני הצדדים רק כי זה הדבר הנכון לעשות זה מיותר. יש מקרים שבהם זה שווה את זה, אבל ברוב זה כל כך מיותר

מסכימה ומזדהה מאוד.
וכן, מניפולציה אפשר לשלב עם כנות. יש אנשים שמודעים לאמת מסוימת, ורוצים להעביר אותה בלי לפגוע בצד השני.

יש אנשים שאומרים את האמת בצורה ישירה ולרוב נחשבים חסרי טאקט או קצת חסרי אמפתיה, יש אנשים שמסבירים בצורה עדינה, ועדיין כנה שגורמת לבן האדם להפנים את הביקורת וגם לא להיפגע מאותו האדם, כי האמת יכולה לפגוע. בעיקר בגלל שהיא נכונה ואנשים מנסים להתכחש אליה.
יש אנשים שמעוותים לגמרי את המשמעות ולא מוסרים את האמת רק כדי שהם לא יפגעו ויחשבו שהם פגעו או עשו משהו רע.

תמיד הדמות שמתרפסת לרגליי דמות הנבל בהמון סדרות וספרים. המניפולציה האמיתית היא השילוב של האמת בצורה שאותו האדם יפנים אותה. אם את היית מנסה לשכנע את אמא שלך לעשות משהו, זה היה שונה מהדרך שבה היית משכנעת את אבא שלך, כי את יודעת מה יעבוד על כל אחד מהם.

וכן. היציאה הזו מהבועה מרתיעה. כשאני מדברת עם בן אדם, אני יכולה לראות איזו מידת מודעות יש לו כלפי עצמו. לפעמים אני יכולה לראות מתי הוא מבין שזו מניפולציה ומתי הוא עושה אותה בלי לדעת. ילדים בני 7 הם דוגמה מצויינת להתפתחות של היכולת הזו.
אז כן, יש אנשים שחושבים שהם החכמים וכולם אידיוטים, יש אנשים שמודעים לנקודות מבט שונות מנקודות המבט של עצמם, ויש אנשים שלא מודעים לעניין המודעות. פשוט, חיים את חייהם.

לא רק שאנחנו מסוגלים ללמוד על בן אדם מבחירת המילים שלו והמיקום שלהם, אנחנו גם שופטים אותו על כל ומסווגים אותו לקטגוריות. כך כך הרבה פעמים נתקלתי במצב שבו התחלתי להתכתב עם מישהו, כי הייתי צריכה ממנו משהו מסוים, וראיתי שהוא כותב בלי סימני פיסוק.
עכשיו, בשביל שלא ייווצר רושם מתנשא, הרגשתי צורך להתאים את עצמי לסגנון הדיבור שלו, לחזור על מילים מסוימות שהוא אמר, לחקות את צורת הכתיבה שלו. אפשר להרגיש שאם היית הולכת לדייט ראשון, יכולת לגרום לאדם שהיית איתו לבלות ערב מופלא ולהתחקות אחריו בשביל שיתחבר אלייך בצורה הטובה ביותר.

ואהבתי מאוד את השיטה שלך. לצערי בשבילי קצת מאוחר מדי להשתמש בכנות כזו עם רוב האנשים שאני מכירה, אבל היא באמת טובה. אני לא בעד רגשות האשמה המיותרים האלו, זה לא שתוכלי לשנות את המצב ואת צורת החשיבה שלך בכפתור, לצערנו.

שואל השאלה:
את צודקת. צריך לדעת איך להתאים את עצמך למציאות הרגעית שבה את נמצאת. אבל מה אם את מתחקה יותר מדי? איך את יודעת אם הבן אדם באמת מחבב אותך או שהוא פשוט אוהב עוד השתקפות של עצמו? אני מעריכה את היכולת שלך להיות זיקית. זה מדהים, להתאים את עצמך לכל מצב וככה להתמודד איתו. אבל זה כל כך כיף להיות עצמך ולתת לאחרים להתאים את עצמם אליך. אני כל החיים שלי גרעתי מעצמי בשביל שאחרים ירגישו בנוח, ואז היתה ההתנתקות ועכשיו אני מאלצת אחרים להתמודד איתי. זה מקסים. תגידי, למה יש לך כל כך הרבה רגשות אשמה? זה לא מגיע לך. את בסך הכל מתנהגת כמו עצמך, וזה לא נשמע שהסביבה שלך נחמדה במיוחד. איך את מרגישה אשמה על העובדה שאת מתמרנת אותם?

אני לא חושבת שאפשר לעשות את ההפרדה הזו. ככל הנראה הוא אוהב את ההשתקפות של עצמו גם באנשים שמנסים שלא מנסים להפעיל שום מניפולציה. יש כמובן אנשים שלא אוהבת את ההשתקפויות שלהם, אבל בסך הכול, ההתאמה למצבים ולאנשים נעשית גם מתוך תחושת בטן, ורגשות. לכן היא אף פעם לא מדויקת. אני באמת שמחה לשמוע שהפסקת לתת לאנשים לגרוע ממך. המעבר הזה, שאני מניחה שעשית, הוא כל כך חשוב וקריטי, וגם כל כך קשה, בעיניי לפחות, לכן אני ממש מעריכה את זה. ושיתמודדו. והאשמה מגיעה בגלל גבול מוסרי. זו המחשבה שמניפולציה כזו או אחרת, שבה אני מסתירה את האמת ומספרת שקרים, מונעת מהם חשיבה עצמאית, מונעת מהם לפתח את היכולת לגבל ולהבין יותר טוב את הסביבה שלהם. אני תמיד נזכרת בסיפור של קופרניקוס, כאשר הכנסייה הציגה אמת אחת לכולם, וזו הייתה האמונה שלה. אנשים לא ערערו עליה. כל המידע שמתקבל, הוא מהחברה, מהסביבה שלנו. וחשיבה עצמאית היא הרבה פעמים ביקורת על האמת שמציגים לנו. כמו האנשים שלא מאמינים שהייתה נחיתה על הירח, או אנשים שלא מאמינים בחיסונים. טוב, חיסונים זה מעט שונה, אבל בעיקרון, אנשים מערערים על האמת שמציגים להם, מפעילים את הביקורת שלהם. וכל אילוץ וסיפור שאני מציגה, יכול למנוע מהם לפתח את חוש הביקורת שלהם, ולהתייחס למה שאמרתי כדבר אמיתי. ואם אני עושה את זה כי הביקורת שלהם לדעתי לא מספיק טובה, אני מבטלת חלק מהיכולת שלה להיות יותר טובה. אני יודעת מה להגיד כדי שהם לא יפקפקו בי. ובתקופה למשל, שהתחלתי להאמין שיש לי ביטחון עצמי מאוד והייתה לי אישיות מאוד מרצה, כשלא הרגשתי טוב, גרמתי לאנשים לא לדאוג כלפי כי לא הנחתי שמגיעה לי הדאגה שלהם, והם באמת לא חששו, והרגשתי רק עוד יותר רע. אני לא שם היום, אבל ברגע שאת לא כנה עם עצמך בעניין הזה, את פוגעת בעצמך. לכן חשוב לפתח ביקורת עצמית ולראות מתי האמת צריכה להיאמר, בעיניי.