פריקה מאוד מאוד עמוקה שלי, אתם חושבים שאני צודק? גם אתם חושבים ככה?

אני אוטיסט, למדתי בחינוך מיוחד, והשתלבתי בכיתה רגילה, אף פעם לא באמת הרגשתי אחד מהם, הרגשתי שהם בליגת העל ואני מקסימום ליגה ב', רציתי להיות אחד מהם, להיות איתם בהפסקה, משחק כדורגל, משהו, אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שייך אליהם, וזה היה ברור לי שהכול מרחמים, לא הרגשתי שזה טוב להיות אוטיסט, מורים בבית הספר אמו שילדות רגילות לא ירצו להיות איתי, שאני לא אוכל להוציא רישיון ואת הספר מחזור לא הביאו לי על הבמה אלא מאחורי הקלעים...
אבל עכשיו? זה הדבר שאני הכי אוהב בעצמי! האוטיזם הוציא לי פטור מצבא, ועשיתי במקום זה שירות לאומי שבשבילי היה הרבה יותר משמעותי (ולכל אלה שיגידו לי שחשוב להגן על המדינה, אתם באמת רוצים שמישהו שמפחד כשיורים עליו בפורטנייט יגן עליכם??), הכרתי הרבה חברים וגם בת זוג, כמעט כולם גם אוטיסטים, אני מרגיש אני באמת אחד מהם, ורישיון? למי אכפת מזה, אוטובוס זה הרבה יותר אקולוגי לסביבה

אז כן, אני אולי בליגה ב', אבל בניגוד להרבה מעריצים של ליגת העל, רוב המעריצים של מישהו בליגה ב', ימשיכו לאהוב אותך, גם אם תרד לליגה ג'.