אני יודעת שזה קצת ארוך אבל אני ממש אשמח שתגידו לי בכנות מה אתם חושבים על מה שכתבתי. יש משהו לשנות?

להתראות,
לא, לא לך (השם שלי.)
את עכשיו דווקא מוזמנת.
להתראות למשחק דג מלוח,
שהיינו משחקות בין שיעורי תורה למצוות.
להתראות לחצאיות הארוכות,
לגרביים הלבנות.
לחולצה המכופתרת שקצת חונקת את הגרון.
לתלבושת הזאת שקראתי לה תחפושת.
להתראות לדעות קדומות,
לגומיות, להחלפת מדבקות.
להתראות לתפילות שאף פעם לא הבנתי.
איך למלמל "מודא אני לפניך, שהחזרת בי את נשמתי"
כשאני בכלל לא רוצה ליחיות?
להתראות לשקט הזה שלך.
את יכולה להתחיל לצעוק.
להתראות לשחור לבן.
לשמלות.
להתראות לחולצה לבנה כל ראש חודש,
לתפילת הלל ושוקו עם לחמנייה.
להתראות לליאורה שפחדה לפרוץ.
להתראות לרחובות הישנים,
למורות המטיפות.
להתראות לשאלות,
לחטאים הקטנים שרק את יודעת.
להתראות לשמירת עיניים,
לפחד לדבר עם בנים.
להתראות לצפצוף שבת,
ושלוש כוכבים.
למתי יוצא החג וכמה זמן צמים.
היום אני חופשייה.
באלי לצעוק אני חילונייה.
אולי זה לא יראה טוב ותגידו שאני מורדת.
וזה בסדר, אולי אני כזאת.
אני לא מצפה שתגידו אחרת
שנים רציתי לצעוק לומר את כל מה שאני חושבת.
איך ילדה שעדיין לא מכירה את הגוף שלה,
צריכה לכסות אותו מפני אנשים.
איך ילדה שעדיין לא יודעת מזה מגע,
עדיין מוטרדת.
וזה בסדר, הוא מחבק אותי,
אולי קצת חזק מידיי.
אבל כתוב בתורה שצריך לאהוב.
איך משחק מחבואים הופך לדרך חיים.
איך אם החצאית טיפה עוברת את הברך,
את הופכת "למקולקלת"
וזה לא שאת מקולקלת, זה העולם מקולקל.
מותר לך להיות מבולבלת.
איך מחברת אחת הופכת לחיים.
איך הדחקות של שנים הופכות למעשים.
יש הרבה דברים לומר, הרבה דברים לשאול.
הרבה אמונות להאמין, ודרך שאף פעם לא נגמרת.
והנה אני אומרת.
אני חילונייה.
ברוכה הבאה.