אפשר ביקורת בונה על מה שכתבתי?

"אב.. אבל זה מפחיד אותי" אני מזיזה את ידו מפני. "אני יודע, אבל זה כל הקטע בחיים, להתגבר על הפחדים שלנו" הוא מחזיר את היד, אך הפעם קצה אגודלו נוגע בפי.
"אני לא רוצה להיפגע יותר" אני משחררת נשיפה שאני לא ידעתי שהחזקתי.
"את לא, אני מבטיח"
אני לא יכולה להאמין לזה. "אני לא יכולה להאמין לזה".
"מצטער, אני לא יודע מה לעשות. באמת. אני כל כך מצטער. את הדבר הכי חשוב לי בעולם ואני יודע שפגעתי בך ושזה היה נוראי ומדעיל ואת יכולה לקרוא לי אנוכי אבל אני באמת..."
הוא עדיין לא סיים את משפטו אך אני לא הצלחתי להתאפק, אני אוהבת אותו, בכל נשמתי. שפתי לוחצות על שפתיו ונשיקתנו עדינה ורכה.
אני כורכת את ידיי סביב צווארו וקוטעת את הנשיקה.
"אני אוהבת אותך".
"אני, אני מאוהב בך".
אני מצמידה את שפתיי אל שפתיו ושוכחת מכל מה שקרה.
"בואי, אני אלווה אותך הביתה" זווית פיו מתעקלת וזה גורם לי לצחקק.
"תודה"
ההליכה לביתי קצרה, ויש שקט.
לא שקט מביך, יותר שקט בכיוון של "אני יודע מה עובר לך במוח עכשיו, כן גם לי אותו הדבר אנחנו לא צריכים לדבר" כזה שקט.
"תודה" אני אומרת שוב כאשר אנחנו מגיעים לביתי.
"אמרת את זה כבר", אני אוהבת שהוא מקנטר אותי, לילה טוב טום".
"לילה טוב אמה".