כתבתי פריקה, קצת ארוך אשמח לדעות

עבר חודש נוסף ומי יודע כמה זמן עבר כבר מאז הנפילה שלא קמתי ממנה, כי מתברר שעדיין בכל ערב אני יושבת ושואלת מה נסגר עם הזמן הזה הוא לא אמור "לעשות את שלו"?

דיברתי עם ככ הרבה בנים, ואף אחד מהם לא מנע ממך להגיע למחשבות שלי ולהשאר שם כל הלילה.
אף אחד לא הצליח לשנות את העובדה שבכל שיר שאני שומעת אני מדמיינת את הסיפור שלנו.

בקושי החלפת איתי מילה בכל התקופה הזו, וכשהיא תגמר אני לא יודעת אם נהיה זרים, מה שכן אני הפסקתי לנסות להחזיק אותך בחיים שלי. הפסקתי להלחם, רק כי הבנתי שהפסקת לפני ככ הרבה זמן.

להתאהב בחבר הכי טוב שלך זו טעות.
אני נלחמת באהבה שלי, אני לא רוצה אותה. תראה לא קרה בינינו ריב. אחרי שניצלת אותי בשביל נשיקה אני ידעתי ששום דבר לא יחזור להיות אותו דבר. אני זו שהייתי אמורה להתרחק ותראה אותי, רודפת אחרייך בזמן שאתה הולך ונעלם לי.

אני מצאתי את כל הסיבות ללכת, אבל הלב עיוור, והראש? זו תחושה שאי אפשר להסביר, כשאני חושבת עלייך, המחשבות שלי מטושטשות, הראש זוכר רק את האהבה שלי אלייך, ושום דבר שתעשה לא ישנה את זה.


לא אכפת לי לאבד אותך לנצח, לשחרר אותך לנצח.
אולי אז תלמד לחזור ואולי אז באמת גם זה יעבור, ואני אצליח לחייך בסופו של יום.

אני מושכת בחבל והוא נקרע, אתה עוזב ואני עפה לאחור. שוב מצאתי את עצמי יושבת ושואלת מה קורה עם הזמן הזה? הלו? זמן? התפקיד שלך הגיע, תעשה את שלך בבקשה, אני לא מצליחה להחזיק מעמד יותר.