כתבתי משהו ואני אשמח לשמוע את דעתכם

אימא, אני רוצה שתחבקי אותי בכנפייך הצנומות, ושארגיש כאילו את מגינה עליי מאסונות האנושות,
תגידי לי! שאין לי ממה לחשוש,
שיש לי עתיד, שאני יכולה לעוף.

אני רוצה לדמיין את העתיד שלי,
אך מתחרטת מיד
העולם שלי נחרב, לא עולמי הפרטי, למרות שהוא גם,
העולם הזה הרוס,
ומכיוון שעדיין אינני פרפר שיודע לעוף
אמשיך לרצות לדמיין ואמות בהר געש בעולם של לבה.

ואיך להירגע?אני מרגישה מבועתת, נבגדת, מפוחדת,
על סף הכי והיסטריה,
כי לא הייתה כזאת היסטוריה!

אני שוב שואלת, אימא!
למה אני לא יכולה לעוף?

והאמת, לעולם לא אשאל אותה, בחיים לא אשתף, בשביל מה? אין טעם לספר, היא כבר תדע כי היא תהיה בעולם אחר, היא תמות ותשאיר אותי פה, לבד להתמודד,
למות בטרם עת.