אני מבולבלת, תיכנסו בבקשה ובלי לשפוט

בכיתה ו' התחלתי להיום בפעם הראשונה מאוד מודעת ללהט"ב. תמיד ידעתי על הקהילה הגאה, אבל לא העמקתי בנושא עד שפגשתי משהי שזה ממש עניין אותה.
אחרי כמה חודשים היה לי קראש על ילדה למשך חודש וחצי. נגמר. עברו עוד כמה חודשים.
ואז התחיל לי קראש על ילדה מדהימה לגמרי. בהתחלה חשבתי שלגבי הילדה הקודמת סתם הייתי מבולבלת, ולא הבנתי למה אני חושבת עליה כל יום. למה פתאום היא כל כך יפה, למה אני רוצה לבלות כל דקה בהמשך חיי בלבחון את העיניים המחייכות שלה. למה אני לא מסוגלת להפסיק לחייך בסביבתה, למה אני בוהה בה וחולמת עליה ואחרי שאני איתה שואלים אותי למה אני מסמיקה ונראת כל כך מאושרת, אחרי שבסך הכל היא רצתה לבלות עוד דקה איתי.
זה קראש רציני, אני עדיין לא סגורה אם הוא עבר. הוא בטוח בתהליכי נסיגה.
אבל הבנתי שיש לי קראש עליה לפני יותר מ11 חודשים.
קצת קשה לי שאני לא מדברת על זה. לא כי הסביבה שלי הומופובית, ההפך, היא הכי מקבלת בעולם. אלא כי אני מבולבלת.
כשהייתי ממש קטנה הרעיון הזה נשמע לי די מוזר, ובנים די מסקרנים אותי. כבר היו לי קראשים רציניים על בנים בעבר. בילדות שלי כשהייתי ממש צעירה לא דיברו על זה, אחרי כל מה שראתי בטלוויזיה, זה נראה לי כאילו זה הגיע ממימד אחר (הרעיון היה חדש לי). אז לא הראתי סימנים של משיכה לבנות בילדות. ואומנם הייתי מסתובבת עם הבנים וכל זה, אבל אני מאמינה שהחלק הזה הוא קלישאה וסטיגמות.
ובכנות, אני חושבת שלהט"ב זה די מגניב.
אני מפחדת שכשאני חושבת שאני בי אני נכנעת לאיזה טרנד. ואני יודעת שגיל ההתבגרות מבלבל.
משהו יכול לעזור לי לעשות קצת סדר בבלגן שבמוח שלי?