הייתי חייבת לפרוק מה דעתכם?

הוא היה יפה.
אלוהים, כמה שהוא היה יפה.
יכלתי להביט בו שעות, בתווי פניו הרכים, בשערו הבהיר, בעיניו הכהות הנוצצות, בשפתיו האדומות.

הוא היה יפה, מסוג הדברים האלה שהעולם משאיר בהם את חותמו, יצירה של אלוהים.
והחיוך שלו, אוי אלוהים, החיוך שלו.
יכלתי לשחזר אותו לילות שלמים,
יכלתי לחיות אותו כאילו הוא ממשי.

הוא היה בלתי אפשרי,
התגלמות החלומות שלי,
התקוות שלי,
השאיפות שלי.
מסוג הדברים שלא רוצים לזכור, אבל אפעם לא מצליחים לשכח.

רציתי כל כך לשקוע בחיבוקו החם בידיעה שהוא רק שלי.
רציתי להחזיק את ידו בידיעה שלא אצטרך לשחרר אותה אפעם.
רציתי לנשק את סנטרו, את צווארו, את שפתיו - בידיעה שאוכל לעשות זאת 365 ימים בשנה.

אבל מעולם לא נועדנו להיות משהו, ידעתי זאת מראש.
אז נתתי לו ללכת.
ואיבדתי אותו.
איבדתי משהו שאף פעם לא היה שלי.