הגיוני שאני לוקחת את זה ככ קשה?

אין לי חברים ואני לא יוצאת אף פעם וכל הזמן סגורה בבית בגלל שאין לי עם מי לצאת. אין לי עם מי לדבר, לשתף בדברים, לצחוק.
ובכיתי ככ הרבה פעמים בגלל זה. עד כמה זה נורא להיות חסרת חברים ואני סתם יוצאת דרמטית ובכיינית כשאני בוכה או שזה באמת לדעתכם משהו שקשה לחוות אותו? (כבר המון שנים ככה). מרגישה שזה כאילו מפגר ותינוקי שאני בוכה על זה כי ברור שזאת כנראה רק תקופה ומתישהו הכל יסתדר, ותמיד יש בעיות הרבה יותר גרועות בחיים.
אבל עדיין המצב הזה קשה לי