הייתם קוראים את הספר הזה

''זה כואב'' אלי אמרה ואני נשארתי עם המבט אל הדלת.
''אני יודעת'' אמרתי.
''את לא'' נשארתי עם המבט אל הדלת אבל הרגשתי אותה מסתכלת עלי. ''את לא יכולה לדעת.''
''אני יכולה'' עכשיו כבר לא הייתי עם המבט אל הדלת אלא העברתי אותו אל הרצפה. ''אני יודעת כמה זה כואב. אני מכירה את התחושת חנק הזאת שגורמת לך לרצות להישען אחורה ולגמור את זה. אני יודעת שכל פעם שאת הולכת למטבח את מוציאה סכין מהמגירה ונאלצת לאזור את כל הכוחות שלך בשביל לא ללכת לשירותים ולפגוע בעצמך. אני יודעת שאת לא יכולה שלא לשמוע את הנשימות שלו על העורף שלך כל פעם שאת מחזיקה את האקדח. אני יודעת שהוא לא יוצא לך מהראש ובכל צעד שאת עושה את רואה אותו מולך עם אותו חיוך שפעם הרגיע אותך והיום אוכל אותך מבפנים. ואני יודעת איך כל זה מרגיש ואני מצטערת. אבל אני גם יודעת שאת רוצה לפרוק.'' בשלב הזה אף אחת מאיתנו לא הסתכלה על הדלת ולא ראתה את קייסי שמקשיבה לשיחה שלנו.
''איך?'' אלי שאלה ''איך עברת את זה?''
''עידו.'' עניתי. הרגשתי את המבט שלה שורף לי את העורף. הרגשתי את הדמעות מציפות את העיניים שלה. הרגשתי את המאמץ שלה להסתיר אותן. והרגשתי גם את הכישלון.
''אני לא התכוונתי'' היא אמרה בדמעות. ''הייתי לבד ופחדתי. היה חושך וראיתי דמות מתקרבת אלי. לא ראיתי מי זה אני נשבעת. רק ראיתי שהיא רצה ומישהו רודף אחריה. נבהלתי אז הוצאתי את האקדח ויריתי. בלי להסתכל על מה. פשוט יריתי.'' הרגשתי את הקושי שלה לדבר על זה אבל הרגשתי גם את השחרור שבא אחרי כל התייפחות אז הנחתי לה להמשיך.
''רק אחרי שהוא נפל הבנתי מה עשיתי, במי יריתי. רצתי אליו בלי לחשוב על הדמות שרדפה אחריו. תפסתי אותו וניסיתי לעצור את הדם. ניסיתי להציל אותו מהטעות שלי, ניסיתי לעזור אחרי שהרסתי הכל. אמרתי לו שהכל יהיה בסדר והוא הסתכל עלי, חייך חיוך מקסים שצימרר אותי ואמר 'לא, זה לא. אבל זה בסדר'. ראיתי את הדמעה שלו זולגת לי על היד, שמעתי את הנשימות הכבדות שלו, הרגשתי את הלב שלו דופק ואז כבר לא. ובכיתי. ישבתי שם ובכיתי עליו. בכיתי על כל הטעיות שלי. בכיתי על החיים שנהרסו לי ועל החיים שהרסתי. הרגשתי את הדמעות שלי מתערבבות עם הדם שלו ואת הדופק שלי גובר וגובר.