כואב לי כלכך. לא בשבילי בשביל הבנות האלה ~פריקה~

אני רואה את השאלות שלהן
אני רואה כמה שהן לא מבינות
כמה הן רוצות את זה
חלקן מחכות שזה כבר יקרה
אבל אף אחד לא יודע שזה תמיד היה שם, שזה כבר קרה ממזמן.
אפילו הן לא יודעות.
זה תמיד היה בתוכן ועכשיו מתפרץ.
והן לא יודעות לאן הן נכנסות.
כואב לי שהן יצטרכו לעבור את זה,
שאין שום דבר שאני יכולה לעשות.
כי לא משנה מה ארשום להן,
לכל העשרות שאלות של בנות שמרעיבות את עצמן, ששוקלות להרעיב את עצמן, שיש להן תחושת אשם על משהו שהן אכלו, שהן ניסו להקיא
שהן רוצות להיות עם הפרעת אכילה. עם הדבר המכוער הזה.
שום דבר לא ישנה כי היא כבר בתוכן.
ועכשיו היא מתחילה למצוא דרך החוצה.
עכשיו מהנפש היא מתחילה להתפשט למוח,
להרוס לעוד מישהי את החיים.
ובתקווה,
ואולי,
שכשהיא תחלים.
אפילו שכרגע היא צוחקת על כאלה שהחלימו.
אולי כשהיא תחלים אז היא תבין שזה תמיד היה הנפש שלה.
כי היא לא הכירה את עצמה,
כי פגעו בה,
כי קרה משהו,
כי היא הדחיקה.
אז היא החליפה לא במודע את הכאב במשהו אחר, באוכל.
ולפני שהיא מבינה בכלל היא חושבת שהגוף שלה הבעיה.
אבל עכשיו שההפרעה מצאה דרך החוצה,
כי נמאס לה להסתתר
בתוך המחשבות,
בתוך החוסר ביטחון.
היא רוצה להראות נוכחות.
עכשיו זה כבר במודע.
ועכשיו המוח שלה כבר מתחיל לעבוד.
והיא לא טיפשה,
היא פשוט לא יודעת,
שהמוח והנפש בשתפ יש רק שתי אפשריות.
זה יכול להגמר בטוב או רע,
ובהפרעות אכילה צריך לקוות שזה רק יגמר ברע.
כי בהפרעות אכילה אין טוב.
כי בהפרעות אכילה גם יש מעבר לרע,
ומעטות הבנות שמצליחות לצאת משם.