היה לי משעמם וכתבתי את זה, מה דעתכם?

לפעמים אני מרגישה כמו הבנאדם הזה שרק מכירים אותו כי הוא נמצא ברקע, כאילו לא ממש יודעים עליו משהו חוץ מהשם הפרטי ומשפחה, גיל או מי ההורים, וזהו. או אפילו הבנאדם הזה שמנסה לעשות משהו, כל דבר, ובסוף רק נכשל בזה. אבל הדבר היחיד שהוא באמת טוב בו הוא שאנשים יכולים פשוט להצביע עליו ולומר "טוב, מזל שלפחות אני לא ככה".
וזה מבאס, לא רק שאני חושבת שאני הבנאדם עם התכונות הללו, אלא זה מה שרוב האנשים שאני נמצאת בסביבתם שידרו לי כל הזמן הזה. פשוט הוויב והבעות הפנים שקיבלתי היו מספיק בשביל להוכיח לי שאני באמת בנאדם מביך ברמות, הזה שאפשר פשוט להגיד עליו "אויש.."

אבל אם להגיד את האמת, זה לא חדש.. אני כבר ידעתי מאז ומתמיד בערך שזהו הגורל שלי.. אז מניחה שעליי לחיות איתו, או לפחות לנסות לשנות את עצמי. חלק מהאנשים היו מוותרים בשלב הזה, אבל לי אישית.. אני לא רוצה להמשיך להיות ככה יותר.
זה נכון שזה נשמע שאני נוקשה על עצמי, אבל זה לא אומר שזה צריך להימשך. מכיוון שיש לי שתי אפשרויות במצב הזה:
אני יכולה או לנסות לעבוד על עצמי, לשנות את הרגלי ההתנהגות שלי ולהמשיך לומר לעצמי שזה בסדר ושלכולם יש רגעים גרועים, זה מה שהופך אותנו בני אדם.
או... לבכות לכרית עם שקיות תפוצ'יפס ריקות זרוקות ליד המיטה שלי ב3 בלילה.

אני מניחה שהתשובה ברורה מאליו.
יאפ... אני צריכה לנסות להיות עם גישה חיובית יותר.