איך להבין אם מתאים לי להתנדב במד"א?

אם את מוכנה להיות באובססיה לזה
להקדיש זמן ולקבל את כל הפאקים של הארגון
אם את מוכנה נפשית לזה שיזלזלו בך ובזמן שלך כי את נוער
אם את מוכנה לטחון חומר ולהיבחן על חומר נוסף שאף אחד לא אמר לך ללמוד
אם את מוכנה לסבול התנשאות של חובשים/פארמדיקים
בקיצור אם את מוכנה להיות צהובה רצח
לכי על זה

את צריכה לתת מעצמך ולהיחשף לדברים שאת לא רגילה כמו זריקות הנשמות דם פצעים וכל זה

פשוט את צריכה להיות שם רגועה ולהיות אדם שלא נלחץ ממצבים כאלה לא כל אחד מתאים למדא

פחחח ממש לא צריכה להיות צהובה רצח, הכל בסדר כל עוד את מבינה שתצטרכי ללמוד במהלך הקורס ולא לעשות צחוקים כל היום ולהקשיב ואת מבינה את המראות ואת הסיטואציות שאת עלולה להתקל בהם
כל עוד את מבינה חשיבות והשלכות של התנדבות במדא אז צאי לדרך קטן עלייך זה די כיף בסהכ
וכן יש התנשאות של אנשים מסוימים אבל גם יש אחלה של אנשים שם וכל עוד את עם חברות/את גם תכירי שם
אז תהיי בסדר
אם את מראה שאת יודעת מה את עושה ואת טובה בזה לא אמורים להתנשא אלייך בכלל.

את האמת שעכשיו עניתי על שאלה בקשר למדא על מישהי ששאלה איך ניתוחי שדה הם לא טראומטיים עבור מתנדבי נוער.

אני מעתיקה לפה את התובה שליאולי זה יביא לך קצת רקע ואם זה לא בדיןק עזר ויש לך עוד שאלות מוזמנת בכיף:)




דבר ראשון מכינים אותך לזה המון, דבר שני מאוד מהר כל מתנדב מבין עד כמה הוא מתאים להתנדבות הזאת או לחילופין עד כמה לא, יש כאלו שלא יחוו מקרים קשים שנה ויש כאלה (כמוני) שעל המשמרת הראשונה תהיה להם גם החייאה גם תאונת דרכים קשה וגם חנק של ילוד בן חודש וחצי, אז כן בהתנדבות הזאת יש הרבה טלטלות עם הזמן לומדים איך להתמודד איתם, אבל יותר מכל זה בונה אותנו זה בונה כל אחד מאיתנו לערכים לידע ולרצון להמשיך, ניתוחי שדה זה דבר הרבה פחות טראומטי מהמון מקרים שהרבה יותר סביר להתקל בהם מאשר ניתוחי שדה כמו איבוד צלם אנוש, תלייה, קביעות מוות, ניסיונות התאבדות (של חיתוך ורידים והעורק הקרוטיד שבצוואר), החייאת ילוד או לחלופין אפילו המקרים הלא מעשיים שיכולים לקרוע לך את הלב כמו אמא שבוכה על הילד שלה, או ילד שבוכה על אחד ההורים או אפילו על מבוגר מוזנח שרק מחפש חברה ואוזן קשבת..

ההתנדבות הזאת בנויה מטלטלות, זה לא רק ניתוחי שדה ולא רק תגובת המשפחה, ולא רק קביעות מוות או הדקירות והדם שאנו רואים, זה הכל ביחד זה המון עליות והמון ירידות שעם הזמן לומדים להסתגל אליהן ואיך להתמודד איתם..

אם כולנו היינו מתייחסים רק לדברים הללו תאמיני לי שאף אחד לא היה שורד בהתנדבות הזאת, העיקר הוא להתייחס ולקחת בחשבון גם את כל הדברים שטובים שאתה מקבל ונותן בהתנדבות הזאת לקחת ולזכור את כל הדברים הטובים, ותאמיני לי התחושת סיפוק שתרגישי לא תיתן לך להפסיק.

כל אמירת תודה כל חיוך הכי קטן של אותו מטופל למרות הכאב שהוא מרגיש.. זה ענק בשבילנו! כל החזרת דופק, ובעצם בכל פעם שאת מורידה את הכפפות את מבינה שהינה עוד מטופל שאולי בשבילך זה המטופל השביעי שראית באותו יום אבל בשבילו את היית כרגע משהו ענק את הייצ בדיוק הבן אדם שהוא רצה והיה צריך..
אז לא משנה טראומות לא טראומות, אם את מתאימה את תדעי לאן למנף את הרגשות זה קשה זה לא קל, אבל לומדים נשברים קצת וקמים עוד יוצר חזקים.

בהצלחה בהתנדבות ואם את צריכה משהו פה לכל דבר:)