לכאלה שיש הפרעות אכילה.. כנסו שנייה

זה בדרכ מתחיל מדיאטה שנהפכת לאובססיה, מתחילים מ1300 קלוריות למשל ולאט לאט יורדים לאכול 600 קלוריות ביום עד שזה מגיע למצב שלא אוכלים כלום.

שואל השאלה:
ואם נגיד אכלתם 1300 ואתם רעבים אחרי שאכלתם כבר, מה עשיתם? וואי זה נשמע ממש דפוק אבל באמת שזה מעיניין אותי

אני הייתי מספרת לך אבל אם את תקחי את כעצה זה יהיה במצפון שלי

שואל השאלה:
לאלאלא מה פתאום מה נראלך? אני יותר מידי אוהבת לאכול אבל זה באמת ממש מעיניין אותי

וואו אני עומדת לפרוק מלא עכשיו. הכל התחיל מזה שרציתי להתחיל דיאטה ביחד עם אחותי בגלל שהפריע לי הגוף שלי וכן גם בגלל הערות. קיצר הגיע שלב שאחותי התחילה איזה דיאטה שונה שאמורה ממש לקדם אותה והאמת שפחדתי שהיא תצליח ואני לא. אז עשיתי הכל בשביל להרזות וכמה שיותר מהר. התחלתי לאכול ארוחה אחת ביום. לספור קלוריות. לתכנן מראש מה אני אוכל בדיוק כל יום. כמה שפחות ככה שמחתי יותר. ובאמת הרזתי והתחלתי לאהוב את הגוף שלי אבל עכשיו יש לי הפרעה אחרת. בינג. וזה לי אישית יותר נורא. קיצר זה דבר מזעזע שהרס לי את החיים בעקרון לא ממליצה

ההפרעת אכילה לא התחילה אצלי בכזה "היי בואו נתחיל לצמצם אכילה!" זה היה הדרגתי. היא התחילה בגיל צעיר (8 כזה) וזה לא היה מודע, פשוט תמיד היו לי עניינים עם אוכל- הייתי בררנית ועושה ניסיונות כאלה עם אוכל ופשוט הייתה לי התעסקות לא בריאה לילדה בגילי לאוכל. הייתי משתמשת באוכל כמשהו שאני שולטת עליו בחיים שלי שלא היו עם הרבה שליטה בעקבות כל מיני מקרים. הייתי נגיד מחליטה שמיום אחד מסויים והלאה אני לא נוגעת במוצר כזה ואחר או שהייתי משקרת לכולם שאני רגישה למאכל מסויים. עוד דברים שהייתי עושה זה נגיד להחליט שאני לא אוכלת שבוע, אבל לא בקטע של לרדת במשקל סתם בקטע שזה עשה לי תחושת סיפוק כזאת של הצלחה.בהדרגתיות גם נכנס כל הקטע של האובססיביות למשקל ולרזון.
מאוחר יותר (סביבות גיל 13-14) זה כבר הדרדר יותר, חזרו לי כל מיני דברים למודע שגרמו לי לרצות לשלוט יותר ויותר ואז התחלתי להגביל את עצמי יותר ולעשות לעצמי עוד ועוד חוקים והאובססיה למשקל גדלה והמטרה שלי כבר לא הייתה לשלוט על האוכל אלא יותר לשלוט על המשקל ועל האוכל ביחד. וזה הדרדר יותר ויותר.