אחרי שנה שלא קיבלתי התקפי חרדה.. אובחנתי שוב..

אם הילדים שלך בכיתה נחמדים הם יבינו אותך

הכל בסדר, הם לא יחסו לזה חשיבות כמו שאת חושבת (:

אני מחזיקה בשבילך אצבעות
אם את צריכה משהו אני כאן(:

זה ממש לא פאדיחה, חוץ מזה זאת מי שאת, ואם הם יצחקו תראי להם שזה לא הייה שווה את זה

^זאת לא מי שהיא. היא לא החרדה שלה (לא משהו נגדך פשוט מרגישה צורך להגיד את זה, בתור מישהי שעברה דברים דומים אני בטוחה שלא נעים/בריא לקרוא דבר כזה)
וגם את שואלת השאלה תזכרי את זה, כרגע זה מחסום מסוים בחייך אבל זה אף פעם לא מי שאת באמת.

שואל השאלה:
אני לא יודעת.. הבנים צחקו עליי.. חוץ מילד אחד שעזר לי..

אל תשימי לב אליהם. הם לא יודעים מה את עוברת והדבר הכי חשוב זו החוויה האישית שלך, לא איך שזה נראה מהצד שלהם, ממש לא. מה שהכי חשוב זה מה שאת רואה מהעיניים שלך.
אני האנונימית מקודם ובתשובה פה כתבתי לך באמת מה שעזר לי מאוד במצב שלי