מתבגרים ,בני 14 ומעלה, כנסו לפה..

היי.
אני אתחיל מלדבר על הסיפור שלי. (סוג של קטע כתיבה שרשמתי)
בת 15, בחיים לא הייתי ממש בחברות יציבה, חוץ מחברות אחת שהייתה לעולמים .(מגיל שנתיים )
הקורונה דפקה אותי.
וואו איך שהיא דפקה אותי.
את הקורונה התחלתי בחיוך, עכשיו בחיוך הפוך.
השגתי מטרה, ירדתי במשקל, משהו שלא חשבתי לעולם.
הגיע החופש, איתו הסגר וההרגשה הפנימית שכולאת אותי מבפנים.
בכי
דמעות
חם לי
קשה לי
אני הייתי לבד. אף אחד לא שם. אף אחד.
ביקשתי עזרה.וקיבלתי אותה. עד היום היא עוזרת לי מאוד.
ספטמבר אוקטובר נובמבר.
מתאוששת. מתחזקת. ושוב נופלת . אין אף אחד שרושם הודעה.
אין יחס
אין דאגה
רק שממה
שממה מדאיגה מהשקט שהיא יוצרת
השקט בה יכול לפוצץ זכוכיות.
והאכזבה רק הולכת וגוברת וגוברת מהמדינה, מהעולם ובעיקר בעיקר מעצמי.
עכשיו אני בסדר,בונה שוב לאט לאט חברויות, מנסה, מתחילה לקום.

אחרי שקראתם את זה אני בטוחה שאפילו 1 פה זה הרגיש קרוב אליו.
רציתי להגיד גם, שהכל בסדר זה עניין תקופתי. אני פה תמיד, שתפו בתגובות ברגשות שלכם.

באו ניהיה יחד אחד בשביל השני.
אנחנו היחידים להיות אחד בשביל השני.
שיהיה לילה טוב חברים.

ואשמח אפ מישהו אהב /לא אהב את הכתיבה שיתחס לזה בתשובתו.