-7 באוקטובר 2024- כן, אותו תאריך ארור, אותו בוקר שהחיים של כולנו השתנו. השביעי לעשירי, התאריך הקשה והאיום הזה, בדיוק זה, עברה שנה, שנה! והחטופים והחטופות לא חזרו עדיין, הנרצחים ונרצחות לא חזרו, המשפחות לא קיבלו את יקיריהם חזרה, יש שאי אפשר להשיב עוד אבל אנחנו חייבים לעשות הכל בשביל אלו שכן! עברה שנה, עברה שנה מאז שאנשים איבדו את ההכי קרובים אליהם, עברה שנה מאז הזוועות הנוראות, עברה שנה, והם לא פה. זהו זה, כל כך הרבה נפגעים ונפגעות, נרצחים ונרצחות, כל כך הרבה חטופים וחטופות, הלומים והלומות, הורים, אחים, אחיות, סבים, סבתות, כל כך הרבה, שאיבדו, איבדו את הכל, את הדבר שהכי חשוב להם בעולם, את השמחת חיים שלהם!! את החיוך והצחוק המתגלגל, שאיבדו את חייהם. ואנחנו ממשיכים כרגיל, ממשיכים לתזכר את עצמנו כדי שלא נרגיש מנותקים, אבל זה לא מספיק, כי החטופים עדיין שם, אנשים עדיין לא חזרו לחייך, חיילים וחיילות מחרפים נפשם בהגנה על המולדת ואנחנו ממשיכים כרגיל. הסיסמאות שאנחנו ממשיכים למלמל, הדיונים, הוויכוחים, הבכי, ההזדהות, השלטים, הכל- ועדיין, הפילוג העז, שנעלם ודעך בתחילת המלחמה, וחזר מיד אחרי שחזרנו להרגיש בנוח, שחזרנו להמשיך כרגיל. הקרע החד הזה בעם שלנו, ימין, שמאל, ערבי, יהודי, כולנו בני אדם- עוד סיסמה שאנחנו ממשיכים למלמל ולתזכר, אבל מישהו בכלל מקשיב למילים? כולנו-בני-אדם.