כתבתי פרולוג לספר, מה אומרים?

הסתכלתי במראה היום, זה לא קרה חודשים, ראיתי נערה גבוה עם שיער חום עד המותן עייני שקד בהירות ונמשים עדינים על הלחי, הורדתי את המבט קצת למטה וראיתי את זה, את הפחד הכי גדול שלי: הבטן, תמיד היו לי דאגות, עם אני שמנה או רזה, עם יש לי מותן צרה או עם המשקל שלי נמוך. אבל בשנה האחרונה זה הפך לבעיה אמיתית, אני שונאת להודות בזה, אבל יש לי הפרעות אכילה. אני הולכת פעמים בשבוע לעדן, הפסיכולוגית שלי או איך שאמא שלי קוראת לזה- זאת שמסדרת לי את הראש, אני חושבת שלאמא קצת קשה להודות בזה שלבת שלה יש מחלה נפשית, כול החיים ההורים שלי דאגו לעתיד שלי, יש להם כבר מסלול מתוכנן בשבילי ונראה לי שהם התאכזבו שהבינו שיש עיקוב קטן בתוכניות שלהם, שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את מה שהם תכננו, לימודים באוניברסיטת פרינסטון בניו גרסי ומשם ללמוד פסיכולוגיה כמו אחותי הגדולה קארן, או ללמוד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומשם ללימודי משפטנות כמו אחותי הגדולה היילי, שתיהן כבר עברו את גיל 18 ועזבו את הבית אז עכשיו זה רק אני אמא אבא וולנו, הכלב שלי, הוא שמנמן עם פרווה ארוכה בצבע חום ולשון בחוץ תמיד, הוא הקרש הצלה התמידי שלי.