יש לי תאוריה פילוסופית דתית, די מעניינת, מה אתם חושבים עלייה?.

"אדם שלא מקיים את מצוות אדם לחברו, לא ראוי לקיים את מצוות ה'"

כל עוד בן אדם
לא עומד במצוות הבסיסיות של בן אדם לחברו (בהגדרה יותר רחבה בין אדם לה' ובין אדם לאדם) לא ראוי לקיים את מצוות התורה, ומבחינתי מצוות בין אדם לחברו זה עשרת הדיברות, ולא פלא שהן היוו כחוקים המונותאיסטים הראשונים בעולם.

כלומר מצווה גוררת מוסר, המצוות הן הבסיס הקיומי של המוסר והמוסר הוא הבסיס הקיומי של המצוות, שימו לב שרוב המצוות בעשרת הדיברות מדברות על יחסים בין בני אדם לה' ובין בני אדם בכללי, בתוסםת של מתנה שלמעשה היא יום השבת, יום להתנקות רוחנית ולחשבון נפש, למצות את הזמן עם הקרובים שלנו ולנוח מקיום מצוות פעם אחת בשבוע בשביל לקום בכוחות מחודשים לקיים כמה שיותר מצוות בימי החול.

הכוונה שלי כאן היא ליצור שילוב בין אלוהי ישראל הקדוש ברוך הוא, למושג אלוהי המוסר ולהוכיח שאין סתירה בינהם אלא שילוב מובהק.