מה אתם חושבים על הפרולוג שכתבתי?

אדי נשמתי התאבכו באוויר. עפעפיי נעצמו לאיטם, ונאלצתי לגייס את כל כולי כדי לא להיכנע לעייפות. לכאב. ראשי הסתחרר, ואוזניי הצטלצלו.
ידיי השתפשפו מהחבלים העבים, שנכרכו סביבן באדיקות, שללא ספק עצרה את זרימת דמי.
צווארי היה נוקשה, אך בכל זאת, מתחתי אותו בכדי להביט מסביבי.

הכרתי את המקום בו שהיתי היטב. החדר היה קטן, דחוס, מרובע.
האור העמום בקושי איפשר לי להבחין בסדקים העבים שעיטרו את קיר הגבס המטונף. הקור ששרר בו גרם לכל שריריי להתהדק, להתכווץ, לדאוב.
הפסקתי להרגיש את עצם קיומם של רגליי כבר לפני שעות.
אולי ימים.

הדבר היחיד שחשתי בו, באופן מובהק, ברור וחד, שלא מקנה אפשרות לטעויות, היתה הדממה. דממה מנוכרת, חדה, מזעזעת, שעטפה את כולי ואיימה לשאוב אותי לתוכה.

הדבר היחיד שזהיתי, שידעתי בוודאות היתה הדממה.

סילנסיו.