תמיד חשבנו שאנו רק מותחים את המפרש, שזו עדיין תחילת הרוח, שהים עוד לא נרגש. עמדנו על החרטום, המבט קדימה ננעץ, מחכים לאי המובטח, לרגע בו השיא יפרוץ כחץ. אמרנו: "זו רק ההתחלה, הגדולה עוד לפנינו, התגמול האמיתי יחכה כשנגיע אל חופינו."
ואז, כמעט בלי הכנה, העוגן צלל אל המצולות, המסע תם. הבטנו לאחור אל נתיב הקצף והשאלות. ורק בדממה הבנו לא ביבשה הרחוקה שכן האור, השיא היה מוחבא עמוק בשגרת המסע, באפור ובשחור. הוא היה טעם המלח באוויר, הצחוק תחת תורן ישן, הוא פעם בנו כל הדרך, אך אנו חיפשנו אותו בענן.
אך ספינה אבודה היא ללא שרטוט של נתיבים, ואסור להשליך את המצפן או להסב מבט מהכוכבים. יש לצייר את המפה אל המחר, לשאת עיניים אל המגדלור, לכוון את ההגה בתבונה, אל עתיד בטוח וטהור. אבל בין קריאת מפות לחישוב של נמלים רחוקים, כדאי מדי פעם להרפות את האחיזה בחבלים, להישען על דופן העץ, להקשיב למים הזורמים, ולתת לרגע הזה פשוט להיות, בלי מילים.