משתפת משהו שכתבתי שאני מרגישה לאחרונה, מזדהים?

תמיד חשבתי ללכת אחרי כולם,
לשנות את האופי שלי שבכלל לא קיים.
לא יכולתי לשבת מול אנשים, ממרחק קרוב מדי,
שלא ישפטו את הצלקת או את החצקון שעליי.

ושלא תטעו אני יפה,
והכי קורנת פנים מול פנים,
אבל חייבת אישור מבחוץ
שישקף לי את מה שיש בפנים.
זה לא אמור להיות הפוך?

והלופ הזה של מחשבות שלא נותנות מנוח,
הביקורת החריפה שלא נותנת לי לברוח,
ואז אני שואלת את עצמי איפה הביטחון העצמי?
זה לא מה שאת מראה? אז למה זה לא מרגיש אמיתי?

האמת? שלא.
זו לא ממש מי שאני

מבפנים אני רכה כמו חמאה שנמסה בשמש,
לוקחת כל דבר ללב,
ואנשים שמסביבי? בכלל לא שמים לב.
כי אני מראה ביטחון,
לא אחת שבוכה ליד אנשים,
בקושי אפילו ליד ההורים.

האוברת'ינקינג המטורף שיש לי כל לילה לפני השינה,
וכששבת מגיעה? פחח ,אני בכלל לא ישנה.
כשאני לבד, בלי מסכים, בלי הסחות דעת,
ורואה את עצמי על אמת, בלי שום מסכה מיותרת,
הביקורת העצמית החריפה רק מתעצמת,
עד שבאיזשהו שלב אני פשוט מתפוצצת.

לפרוק לחברה הכי טובה שלי?
זה בכלל לא עולה על דעתי,
כי מה זה בכלל לפרוק כשאני הצד המכיל?
ואולי התגובה שלה לא תכיל?
אז עדיף להימנע מלהתחיל.

וכשאני רואה את עצמי במראה?
אני הכי אוהבת אותי,
אבל מאוכזבת מהאעלק־אופי שבניתי לעצמי.

והקטע המדהים?
שאני רוצה להתעלות על זה.
אני מודעת לבעיה,
אבל לא מצליחה להגיע למטרה.

להיות מונעת ממחמאות וממילים חמות
מכניס אותי ללופ מטורף של מחשבות.
כשאני שמה פיט ולא מחמיאים לי עליו,
ישר עולות לי השאלות:

אולי הוא לא מספיק?
אולי משהו לא בסדר?
אולי החולצה לא מסודרת?
למה אף אחד לא מחמיא לי?

שוב פעם הכול עולה לי.

אז גם אם אני יפה מבחוץ,
הבפנים שלי ניזון מגורמים חיצוניים,
שרק משבשים את הפנימיות שלי.

אז אם מישהו חושב לעצמו
שמה שחשוב יותר הוא המראה הפנימי,
תדעו לכם שמזמן הוא זכה אצלי לתואר
"המראה החיצוני"