פריקה יחסית ארוכה אשמח להתייעצות..

אני בן 21, בעוד כחצי שנה משתחרר מהצבא, ואני נמצא בדילמה שאני לא יודע איך להתמודד איתה.

המצב הכלכלי בבית לא פשוט. ההורים שלי עובדים קשה, אבל בקושי מצליחים לסגור את החודש, ויש הלוואות והחזרים. הבית שלנו קטן, ישן ודורש שיפוץ, אבל כרגע אין כסף לזה.

יש לי אח בן 13 שהחדר שלו בערך 22 מטר, ולכן הוא נמצא הרבה בחדר שלי. בפועל אין לי כמעט פרטיות.

אבל מעבר לזה, אני מרגיש שהמצב של הבית הפך אצלי למשהו רגשי. אני ממש מפחד לארח אנשים בבית. אפילו כשמישהו אומר שהוא מגיע, אני מתחיל לחשוב איך הבית ייראה בעיניו, מה הוא יחשוב ואיך אני אצטרך להסביר את המצב.

הייתה פעם שאמא של בת הזוג שלי והאחים שלה הגיעו אליי בהפתעה. ברגע שהם נכנסו לבית הרגשתי בושה מטורפת ופשוט רציתי להיעלם. מאז אני מרגיש שאני צריך לחשוש בכל פעם שמישהו מגיע אליי. אפילו לארח את המשפחה של בת הזוג שלי מרגיש לי כמו משהו מלחיץ, למרות שאני יודע שהם כנראה לא שופטים אותי.

וזה גם פוגע לי בזוגיות כי אין פרטיות, וקשה לי להביא אותה אליי.

מצד אחד, אחרי הצבא אני רוצה לעזוב, לגור לבד או עם בת הזוג שלי ולהרגיש שיש לי מקום שאני יכול להיות גאה בו ולארח בו אנשים בלי פחד.

מצד שני, אני רוצה להישאר בבית עוד כמה שנים כדי לחסוך כסף, לעזור להורים ולבנות לעצמי עתיד. אני גם שוקל להשקיע חלק מהחסכונות שלי בשיפוץ בסיסי של הבית, אבל לא יודע אם זה נכון.

מה הייתם עושים במקומי? נשארים בבית וחוסכים, עוזבים, או מנסים לשפר את הבית בהדרגה?

אני בעיקר רוצה להפסיק להרגיש שהבית שאני גר בו הוא מחסום שמונע ממני לארח אנשים ולהרגיש בנוח במקום שאמור להיות הבית שלי.