מרגישה שההורים שלי שונאים אותי

אני כבר לא יודעת מה לעשות. לא משנה מה אני אעשה, ההורים שלי תמיד יהיו מאוכזבים ממני, במשך השנתיים האלה כל אינטרקאציה בינינו נגמרה בריב. זה כאילו הם מחפשים אותי.
אני מנסה להיות ילדה טובה. הם לא מבינים שעם הדור הזה הם צריכים להגיד תודה שאני מי שאני, בשיא הכנות.
אני בגיל ההתבגרות ועוברים עליי מליון ואחת דברים, אם היה ספר הדרכה איך לעשות את ההפרדה בין זה למשפחה החיים היו יותר קלים. אבל תמיד יש להם דרישות, וגם כשאני מיישמת אני לא בסדר. אני לא זוכרת פעם אחת שקיבלתי מהם מילה טובה על משהו שהוא לא ציונים. אני כל כך כועסת עליהם. זה מרגיש כאילו אין להם מושג מה הם עושים לי ופשוט לא אכפת להם.
אמא שלי תמיד חייבת להיות הצודקת. היא אף פעם לא ביקשה ממני סליחה. ואבא שלי.. אני ילדה מפוזרת. ולפעמים את הרב קו או מאבדת את המפתחות. אבל במקום לדבר איתי ברוגע הוא תמיד צועק עליי. וניסיתי להסביר לו שזה לא נעים לי. אבל הוא ממשיך, וכדי שהוא יקשיב לי אני צועקת גם, ואז אני מתחילה לבכות. ואז בתור פתרון הוא שולח אותי לחדר שלי, מוריד את הדלת של החדר ומנטרל לי את הפרטיות טוטאלית.
הם לא מבינים אותי, אני תמיד אומרת להם דברים אבל הם פשוט לא מוכנים להקשיב לי. אני מרגישה שהם אוהבים יותר את האחים הקטנים שלי. לא מזמן ההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוגית כזאת, כי הם אמרו שהם חושבים שאני בגיל ההתבגרות ושקשה לי. וזה היה הקש האחרון. במקום לדבר איתי על דברים בעצמם הם שולחים אותי אל אישה זרה.
אני בוכה הרבה, אני הגעתי למצב שאני יותר קשורה לחברות שלי מאל ההורים שלי, וכשיש בעיות עם החברות אני חד משמעית לבד. אין לי עם מי לדבר, אני לא סומכת עליהם בשיט.
אני מרגישה שאני משכירה חדר בבית, שמעבר לזה אני לא קשורה אליהם בכלל. חסר לי יחס אוהב מהם, הלוואי והייתי מרגישה שאני יכולה לדבר איתם חופשי, אני סגורה וכל מה שיושב לי על הלב צף בדמעות, או חונק מבפנים.
אני רוצה לברוח, אבל גם להיות רצויה.