מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

חבריי אומרים שאני אדם מאוד רציני, הוא כל הזמן רציני, הבחור רציני יותר מידי!
אלוהים, אוליי יש לי סיבה?
אני מוקף בחבורת סרקסטים, אבל המציאות והאמת זועקת לעברי, היא מבקשת שאני זה שאתייחס, שאני זה שאדע כיצד להגיב.
אני אף פעם לא שוכח את הרצח ההוא, אני אף פעם לא אשכח את המצב שלה, היא חשובה לי.
והם ימשיכו בשלם, לעולמם השליו
זאת בזמן שאני אמשיך לעבר מחשבות על הנעשה, כיצד אפשר למנוע את העוול הזה?
ומצד שני, לולא העוול על מה היה לי להתלונן?
בנתיים אני יושב ומתלונן, על הכיסא שלי, מתנדנד ומתנדנד בזמן שהם עוסקים בשלהם.
הסיגר שלי כמעט נגמר כבר, והעייפות סוחפת אותי.
בחור כבד שכמוני בוודאי צריך שינה טובה, אז אני מתפנה ברצינות למיטה, ושוקע בשינה.