מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

פתאום הייתה שתיקה, ואני שנאתי את זה בכל עמקי נשמתי. השתיקה הייתה מה שהרג אותי.
רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, הם רצו במוחי בקצב מסחרר, אבל המציאות כנראה רצתה אחרת. רציתי לעמוד על שלי, אבל במקום היא רצתה שאתיישב.
כל החלומות שלי פשוט התפוגגו, הכל פשוט נשבר, ואני מצאתי את עצמי מתאפק שלא לבכות.
כעת היא עומדת לצידי, ובוחנת אותי, אך מבטה מבלבל, והמחשבה עדיין תחת שאלה - מה ממני היא רוצה? אוליי היא נהנת לראות אותי סובל?
אוליי זו האדישות שלה אשר מסבה לי סבל?
אינני יודע, אך בנתיים הרגע עדיין נעצר, נעצר לעולמי עולמים, השתיקה עדיין כאן.