מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

אתה הרוס, אתה פרוק
אתה מבין שהנה הגיעה לה השעה, והסתיימה לה תקופה. צלצולי פעמונים מהדהדים בך, והדלתות נפתחות באורך פלא מעצמן.
מאחורי הדלתות מסתתרת לה המציאות, ואתה שעד עכשיו נהגת לגונן על עצמך מפניה, כעת נמצא מולה, חסר נחישות, עומד עם גב כפוף, למרות שאמא תמיד אמרה לך לעמוד מולה זקוף, דווקא כשזה מגיע אתה לחוץ, הכל קורס סביבך, ואתה מוקף בלהבות במקום נורות, אך הלהבות מסרבות לקחת אותך, כאילו מבקשות שתעמוד מול מציאות כואבת, אבל אתה עדיין נשאר במקום, חושב שאוליי אם תעצום את העיניים זה פשוט יעבור ויחלוף.
פעם כשהייתה קטן הייתה טומן את הראש בכרית בכל פעם שדבר מפחיד היה מגיע, ועכשיו ברגעים האלה חשבת על לאמץ את האמונה הזאת שוב, למרות ההבנה בתוכך שהכרית אומנם מסתירה את עצמך, אך האמת שמולה אתה ניצב לעולם לא תיעלם.
דלתות המציאות תמיד יהיו פתוחות, וכמו ילד קטן שטומן את הראש בתוך כרית גם אתה תהיה שם.
אז אתה חושב אוליי לזרוק את עצמך לעבר הלהבות, ולהבין שאוליי עדיף להשרף מחומרת המציאות, אבל מרוב מחשבות כבר אין כלום.
יצור חסר אונים, נחבא אל הכלים, נכנע לרגשות חסרות תכלית, כבר אין ברירה, כי אמא אמרה שהגיעה כבר השעה.