אני חושבת שאני צריכה עזרה מקצועית ולא יודעת איך לבקש אותה. מה לעשות?

לדבר עם האדם שאתהכי סומכת עליו. אל תפחדי מהתגובה שלו או ממה הוא יחשוב על זה, הוא יעזור לך לקדם את זה

גם לדרך שבה את אומרת את המילים יש משמעות. תשתדלי לומר את הדברים כמו שהם.
זה שדוד לך נפטר(אני מצטערת נורא) לא אומר שזה מקטין מהמקרה שלך או מה שעובר עלייך. אלו מקרים לחוד, ואת בכל זאת עדיין צעירה אני מניחה. את לא יכולה להתמודד עם זה לבד, ואני בטוחה משפחה שלך דווקא תתמוך כדי למנוע מקרים כאלה או אחרים
דאגה זה לא בהכרח רחמים, הם אוהבים אותך

שואל השאלה:
הם עדיין ירחמו עליי. אני מסוגלת שאנשים מסויימים מרגישים רע בשבילי, אבל אני לא סובלת רחמים.
ואני פשוט לא מעמיקה. אי אפשר להגיד שאני לא אומרת נגיד שאני מרגישה שמנה ומגושמת ושזה גורם לי להיות עצובה מאוד, אני פשוט לא מעתרת את זה במילים ומסבירה שאני אומללה בגלל זה כל הזמן.
פעם אמרתי את זה לילדה אחת, ותיראתי את זה , הייתי ממש עייפה. היא ישר התחילה לרחם עליי ואמרה לי ללכת לאבחן את עצמי. אני אפילו לא חוסכת הקלוריות, כל שנייה ביום שלי מופנת לאכילה, אשמה נוראית כי אני בן אדם די עלוב, הבן אדם המדהים בעולם שמבינה שאני טיפשה ושלא שווה לה להתאמץ לקשר איתי, האובססיה קטנה שקשורה לבלבול מיני.
הם אולי אוהבים אותי אבל הם לא יבינו

שואל השאלה:
וזה לא שאני אובדנית או משהו. אני פשוט מרגישה נוראי כל הזמן

זה לא בהכרח רחמים, אולי זו אמפתיה למצב שלך. וגם אם כן, זה קורה ואת לא צריכה להתרגש מזה. את מודעת למצב שלך ואת מסוגלת להתמודד איתו, לא משנה כמה אנשים ירגישו רע בשבילך
חשבת פעם לכתוב? אני יודעת שזה קצת נדוש, אבל אולי זה יעזור לך לרכז את כל המחשבות שלך ולהתרכז במה שחשוב לך לומר בפגישות שלך איתה
היא כנראה לא הייתה האדם הנכון לשתף. כשאת עייפה את כנה יותר ומפרטת יותר את מה שעובר לך בראש, וזה מעולה. אדם אמיתי היה מייעץ לך, לא שולח אותך ישר לטיפול.
אף אחד לא הבטיח לך שיבינו אותך לעולם. אבל אין לך מה להפסיד, כי לתת לעצמך לעבור את זה לבד זה להתעלל בעצמך. כל אדם צריך בחיים שלו מישהו שהוא מרגיש שהוא יכול להישען עליו. אולי תנסי לפנות לאחד מהמשפחה שאת הכי קרובה אליו

שואל השאלה:
אני לא בדיוק מקטינה. נגיד אם אני מבלה שעות ביום בלקדת על עצמי כי אני טיפשה עצלנית ותבוסתנית ונאיבית אז אני אומרת ש"אני חושבת שאני טיפשה, ודי עצלנית, התבוסתנית ונאיבית" ומסיימת בזה את המשפט.
ההורים שלי... אממ... דוד שלי התאבד. אז אבא שלי יחשוב שאני סתם מגזימה ולא מבינה בחיים שלי (שזה נכון)/יהיה מאוד מוטרד ולא ידבר על זה
ואמא שלי סתם תתפס על הדברים הספציפיים שלא צריך לדבר עליהם ותסתכלו עלי ברחמים לנצח נצחים ותגרום לי לכעוס על עצמי יותר ופשוט כל דקה שאני לידה.

זו בדיוק הטעות שלך
אל תקטיני את הדברים, במיוחד לא עם בן אדם שתפקידו לעזור לך בצורה שאף אחד אחר בחיים שלך לא יכול
ותראי, מה יכול לקרות כבר אם תשתפי את ההורים? אני חושבת שאת פשוט לא מספיק פתוחה איתם אז את מצפה לתגובה מזלזלת מהם. זה יוריד ממך מעמסה, גם אם לא מהדבר הזה שמציק לך זה יקרב אותך אליהם ולא תשמרי את זה בבטן
אגב, כדאי שתנסי לשכוח מאותה אחת שסמכת עליה. אם היא לא טורחת להמשיך להיות חלק מהחיים שלך, היא לא שווה את האמון שלך.
אני כאן אם את רוצה לדבר גם

שואל השאלה:
הבן אדם שאני באמת בוטחת בו באופן מלא לא בדיוק "זוכרת" שאני קיימת, כי היא המשיכה בחייה ולא מתאמצת לשמור איתי על קשר.
יש לי פסיכולוגית, היא לא ממש תבין את זה כי כשאני מדברת איתה אני אומרת את הדברים בצורה קלילה, ולא את כולם.
וההורים שלי נבהלו או יגחכו ויגידו שאני מגזימה.