איך הטקסט שכתבתי אתמול בדמעות אחרי שסיימתי ספר שהזכיר לי את המוות של אמא שלי?

"היא נראית שלווה, כמו מלאכית - נכון?" שאל אבא ביום שבו קברנו אותה. דמעות נקוו בעיניים שלי באותו יום ראשון סגרירי, דמעות של הלם.
היא נראתה מלאכית בשלמותה.
ואולי היא שומרת עליי, שמחה בשמחתי, עצובה בעצבי; עצבנית בעצביי, חרדה בחרדתי.
דמיינתי אותה עולה למעלה, מקבלת מקום בגן עדן. אולי בשלב המעבר בין כדור הארץ לשמיים. בין החומריות לרוחניות.. אלוקים קיבל אותה בזרועות פתוחות. היא הייתה אדם טוב, אמא נפלאה. אישה טובה.
אני אוהבת את אמא שלי, זכרונה לברכה. ולזכור אותה? זאת אכן ברכה עצומה.