מה דעתכם על הטקסט שכתבתי?

לפעמים אני יושב לי בחדר החשוך שלי ותוהה לעצמי אם מקומי שמור בגיהנום?
אם אותו בחור באמת חשב שהייתי רציני?
למה אני לא מסוגל לקחת אחריות, תמיד אני מחפש להאשים אחרים בכל הדבר הנוראי הזה
אבל אני חושב שהגיע הזמן לעשות חשבון נפש עם אנוכי, מעין תיאום ציפיות עם האל.

הכל פתאום נראה לי שחור, ומרגיש אני כאילו לא ראיתי אדם כבר אלפי שנים
בסך הכל אחד שיצא ממערה אחרי שינה עמוקה אבל לא מספקת, שינה שמותירה בך שאלות על מה שקרה לעולם בזמן שטמנת את הראש בחול?
אני מרגיש שסערה גדולה התחוללה פה, רוחות רבות עברו, המקום כל כך שונה.
מה עבר במוחו של אותו אדם ששיפץ את העולם שמבחוץ?
ואני בסך הכל איש מערות, מלא בעבר לא נעים שקרה בעולם יפה
אבל על הטעויות של אתמול אני משלם בזה הרגע, פודה חוב והולך כאדם נחות.
לא בדיוק התמזל מזלי ורצה האל שאפגוש בבחורה נאה במורד הרחוב האפור, נראה היה שהיא הסתירה משהו, היא הלכה לידי ולא יכולתי להסיט את מבטי ממנה, היא הייתה סוג של חידה שהייתי רוצה לפתור, אבל ידעתי שבוודאי אחווה כישלון.
למרות זאת הצד המטומטם שבי הפציר בי לעקוב אחרי אותה בחורה, הלכתי והלכתי, נראה היה שהיא הולכת בלי סוף. אמרתי לעצמי שאולי אפנה אליה באדיבות ואבקש להתגורר אצלה, הרי באותה התקופה רק יצאתי מהמערה והרחוב היה מקום קר מידי לטיפוס מפונק שכמוני.
אז הגיע הרגע ואמרתי לה 'שלום', היא לא ענתה ואפילו לא הסתכלה עליי, חשבתי שאולי היא לא שמעה אז חזרתי על מילותיי שוב 'שלום', באותו הרגע היא הסתובבה והסתכלה עליי, אבל לא דיברה..
היא רק חייכה חיוך קטן ומהפנט, ופשוט נעצרה שם כשהיא מתחילה לאחוז בידי.
הידיים שלה היו הדבר הכי קר שהרגשתי בחיים, והעור שלה היה לבן כמעט כמו השלג שהיה על הרצפה. כשהיא אחזה בידי הרגשתי שאני קופא, הרבה דם זרם לראשי, והעור שלי כמעט התקשה.
היא הייתה נערה קסומה, ובעודי קופא היא הובילה אותי לגינה הציבורית, שם היה קרטון גדול, החלטתי לשאול את העלמה "מדוע הבאת אותי לכאן יקירתי?" והיא כהרגלה שתקה, שניות ספורות לאחר מכן היא הוציאה עט שהיה במעילה וכתבה על ידה "בית".
את גרה כאן יקרתי?, שאלתי
והיא הינהנה כאשר מבטה נראה מעט עצוב..
לא הייתה לי הרבה ברירה אז עניתי בנימוס שאני אודה אם תארח אותי בביתה.

אין לי עוד מקום לכתוב.. מה דעתכם עד כה?