אני סתם ילד בן 13 שלא מבין בזה אבל נהיו לי המון מחשבות (בקשר למלחמה וליהדות-אני דתי זה סתם מחשבות לא לקחת את זה ברצינות)

אנחנו אנוכיים. כשאנחנו מתפללים ומבקשים מ-ה' להחזיר את החטופים חלקנו (ואפילו רובנו) לא מבקשים רק את זה אנחנו מבקשים גם להשמיד את עזה, שכל הערבים ימותו, שנשתלט עליהם, וכל זה... הבקשות לא מסתפקות רק בלהחזיר את החטופים אנחנו נהיים אנוכיים ומבקשים ממנו להשמיד משהו שהוא יצר. עכשיו נחזור אחורה בזמן, אם ה' באמת קיים, והוא באמת יצר אותנו, מי אמר שהוא אוהב אותנו?
מי אמר שאכפת לו מאיתנו (בני האדם, כדור הארץ, עם ישראל)? זה כמו שאנחנו מציירים ציור, אנחנו בהתחלה אוהבים אותו ומתגאים בו אבל בסוף אנחנו שמים אותו באיזה מגירה או ארון כלשהו ושוכחים ממנו. לא אכפת לנו מה יקרה לו.
ואם ה' באמת מעל כולם והכל אז אנחנו כמו ג'וקים בשבילו. אתם אוהבים ג'וקים? רוב הסיכויים שלא.
ובגלל ש-ה' יצר אותנו הוא כמו אבא שלנו המון אנשים קוראים לו "אבא"
אני בטוח שאתם כבר יודעים את זה אבל לא כל הורה אוהב את הילדים שלו ולא כל ילד אוהב את ההורים שלו

מה דעתכם על מה שחשבתי? אתם מסכימים? אתם נגד מה שחשבתי? בבקשה תפרטו